11.4.69
לקרוא על לילה של הפגזות, אפילו מפרי עטו של הטוב בסופרים; לכתוב על לילה כזה מפי עדי ראייה – כמה זה שונה מהתנסות אישית (אם כי ברצון הייתי מוותרת על החוויה)...
ואולי לא. כי עד שלא רואים במו העיניים כיצד נוהגים תושבי עיר קטנה וגאה, עיר היושבת במדבר, מבודדת מאוד, הרחק הרחק מכל מקום יישוב – ושכנתה היחידה הקרובה ביותר, היא עקבה, עיר עוינת של אויב; אולי לא תופשים ממה קורץ האדם בישראל. כל אדם. מקטן ועד גדול. אך בייחוד האילתים.
כדי לתת לכם לטעום קצת מטעם זה של "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", ולהכניס אתכם לאווירה של אותו לילה, הרשו לי לקחת אתכם עמי לחופשה שנטלתי לעצמי, ויחד נתארח בבית קטן, במה שקרוי באילת שכונת הפטיות הישנה.
המארחים שלנו הם משפחת רפי ורינה בן-יוסף, רפי הוא אילתי היוצא כמעט יום-יום לתל אביב, שם הוא עוסק בייבוא ציוד כבד. בבית נשארת רינה, אישה צעירה וחמודה ושלושת בניהם. עמי בן השמונה, זורקי בן השבע, ודדי בן החמש.
להורי רינה, שרה ויהודה יזהר ששכלו את בנם במלחמת השחרור (היה במשורין שפוצץ את עצמו בדרך מגוש עציון) יש מלון קטן ששמו "מלון שלמה", ועתה בנו לידו מבנה גדול ונהדר – שם ישוכן המלון החדש אשר ייפתח בקרוב, והצופה על פני כל אילת, מן הגבעה שבאמצע העיר.
החג הביא לאילת "את כל ישראל." כל בתי המלון מלאים עד אפס מקום. וגם מלונם, והוא כורע תחת העומס. אין מספיק ידיים עובדות ואנו עוזרים בהגשה אבל גם החוף מלא – כמעט ואין עוד מקום למתוח חבלים ולהקים אוהל. משפחות שלמות עם ילדים, תינוקות, וזקנים, התמקמו על החוף, הביאו איתם "מטבחים", אביזרי צלילה, מקררים, ומזון לשבוע תמים. ישנים בתוך האוהלים, ישנים בשקי שינה כשרק השמים הם כיפה.
עם ערב ממלאה רינה צידנית עם מזון, דוחסים לתוך המכונית את שלושת "הגברים", את הכלב, שנים שלושה שכנים, את האורחת, ונוסעים לעשות פיקניק על החוף במאהל של האמנית יונה פולומבו שהגיעה מירושלים והשתכנה ב"שכונת רופאי הדסה" – כמובן על החוף. כולם מנגנים על גיטרות, שרים שירים, מגדלים שיער ארוך – מי ביטניק קבוע ומי ביטניק לשבוע – שוב אין לדעת. כולם בני שבטים נודדים שיצאו "מעבדות לחירות" פתאומית, יפה. משגעת.
...שתי גדות לירדן"
צולים בשר ותפוחי אדמה, שותים טמפו וקצת יין ושרים משירי ציון. "הביתה!" מצווה רינה, והילדים זועקים כמובן – "עוד לא" – והעיניים נסגרות מרוב עייפות. אך כשחוזרים הביתה, בכביש הארוך מחוף האלמוג אל העיר – שואל עמי בן השמונה: "אמא, איפה יתחבאו כל האנשים אם הירדנים יפגיזו?"
"יתחבאו בים..." משיבה היא וכולנו פורצים בצחוק.
במלון קראוואן, הבנוי מבנים שטוחים, קצת מזרחיים, ולו חדר אוכל נרחב גם בשביל יושבי האוהלים שעל החוף, אני יורדת. יושבים שם ידידים. זוג מדרום אפריקה עם שני ילדיהם, יעקב, רווק מבוקש שקיבל על עצמו לדאוג לבידור כל ערב, ומקיים זאת למופת. מצטרף גם עורך דין מן החוף, וכשהוא מפנה את ראשו מספרים שהוא הוא שהטיל, או ניסה להטיל פצצה כמחאה על הסכם השילומים... בא עם אשתו וילדיו וגיטרות. כולם מפגינים זרועותיהם ופניהם השזופות טרי טרי, שרים ומספרים בדיחות, וקצת מרעישים עולמות ונעים כל כך...
ליד השולחנות הסמוכים יושבים גברים גאי עורף ושקטים כאלה – ורעיות קפדניות. גם בלי מדים יודעים. משפחות קציני צבא הקבע... קצת מקשיבים לשירה שלנו, אחרי כן נמאס להם והם פורשים לשולחן מרוחק יותר. מגיעים עוד אורחים – תיירים מקנדה, מדרום אפריקה, מארצות הברית. כולנו יורדים למאהל של עורך הדין הנועז, השונא גרמנים, לעשות קומזיץ.
ובדרך לאוהלו, "חוטפים" אותנו צעירים. "שבו איתנו," הם אומרים – "יש קפה. אם תביאו תפוחי אדמה, יהיו גם תפוחי אדמה." ממונה על המדורה רופא מהולנד מגודל בלורית, זקן, פאות ושפם. בקושי רואים את פניו.
מישהו תורם עוד עצים מאיזה צריף שפירק, ועוגות כשרות לפסח פחות או יותר, ומתחילים לשיר, "ייבנה בית המקדש", "אלהיו הנביא", "בצאת ישראל מצרים", "היו לילות." "שתי גדות לירדן" – שר בקולי קולות העורך דין וכל החוף שר עמו.
אחר כך מתחילה התחרות. "חסל עם שירי הזקנים" – כמו אומרים מגודלי הזקן ומתחילים לדבר שירים מודרניים בלי מנגינות. הגיטרות נכנסות לפעולה. ופעם שרים אנחנו, ופעם שרים הם. אחר כך שרים רק הם, אחר כך מתפרצים אנו לתוך שירתם, ורק אנו שרים, שירי מולדת ארוכים ושירי "קרן קיימת."
מלחמת הדורות התחילה... ומה נאמר – ידם על העליונה ואנו יורדים העירה. והעיר – אף היא הומה. אילתים ואורחים. כל מי שיש לו לבוש מימי ה"הגנה", מפורים, לבש אותו. שני מועדוני הלילה האילתים, אפילו סיכה אין אפשרות להוסיף לתוכם. ויעקב, מיצר שלא יוכל הלילה למלא תפקיד של מבדר למופת. גם משם בוקעים שירי מולדת. רוקדים, צוחקים, מפלרטטים. ורפי נלסון מנצח על הכל. "חזר לאיתנו." אחרי היעדרות ממושכת מחפשים איזה בית שיהיה אפשר לעשות בו מסיבה וכשאנו חוזרים לבית הקטן, שרינה "אירגנה" בשבילנו. השעה היא כבר שתים לאחר חצות. מעבר לקיר אני שומעת את זורקי מדבר מתוך שנתו. ורינה עונה לו מתוך שינה: "מה יש זורקי? תישן, תישן כבר..."
ושקט.
אני מוצאת גיליון של "לייף" ובו מכתבים נזעמים על כתבה שפורסמה שם, המשבחת את ה"פתאח." מכתבים מחיפה, מטבעון, וגם מניו זילאנד, מלא יהודי.. "הידד וברכות לכתב הנועז שלכם המשבח רצח ילדים בקיבוצים..." כך בערך כותב הקורא הגוי. ותוך קריאה ב"לייף", בבית זר שאת בעליו אף איני מכירה, אני נרדמת. השעה היא קרוב לשלוש לפנות בוקר.
"הדוד התפוצץ"
רעש מוזר העיר אותי. "מה יעשו כל אנשים שעל החוף, לאן יברחו אם הירדנים יפגיזו?" – אני שומעת את קולו של עמי, ורינה משיבה: "יתחבאו בים..." ואנו צוחקים. צוחקים נורא. אני רואה איך הם רצים, המונים רצים לתוך הים, כי הירדנים מפגיזים. עם תינוקות, עם גיטרות...
איזה חלום בלהות – אני אומרת לעצמי, ומתהפכת לצד השני. לישון – לישון בכל מחיר. אבל שוב שריקה, ושוב התפוצצות מוזרה ואיזה ריח חריף של עשן. "הדוד כנראה התפוצץ" אני קופצת מן המיטה ורצה בכיוון המקום בו נמצא חדר האמבט בביתי אשר בתל אביב. עולה על קיר, ונזכרת שאיני בבית. ועוד התפוצצות. בחלונות מופיע אור אדום, פתאומי, וכבה.
"מה קרה?" אני שואלת את החשכה. בבית אין איש. אני שומעת מבחוץ שקוראים בשמי. רינה קוראת בקול דק וגבוה. אני מצליחה בקושי לפתוח את השער החיצון הנעול על מנעול מקולקל. בחוץ תלוי ענן עשן.
"קרה משהו?"
"רוצי למקלט" – מצווה קול רגוע מתוך הלילה – "הירדנים!"
אני רצה לביתה של רינה. נתקלת בחוט טלפון קרוע, בזכוכיות רבות מנופצות. הבית פתוח, חושך ואין בו איש.
מתוך הבית עונה לפתע קול לא מוכר "אני לא מוצא את עמי."
"מי אתה?"
"שכן. רינה לקחה את שני הילדים ועמי נשאר. איני מוצא אותו."
אנו מתנגשים באפלה. מוצאים את הילד.
"ירדנים?" – שואל עמי ונרדם.
השכן, נוטל את הנער בזרועותיו. "לא צריך להתרגש" – הוא אומר – "הולכים למקלט. שה-שה עמי. תיכף נגיע לאמא. אגב, שמי שמעון."
בחשכה לא רואים איש. מתנגשים בנשים בכותנות לילה הרצות יחפות. בשקט. בלי הגה. "המקלט רחוק" – אומר קול בחשכה – "כדאי לקפוץ לשוחה."
"לא לשוחה" – אומר שמעון – "הבטחתי להביא את עמי לרינה והיא תדאג."
"זה קטיושות, נכון שמעון" – מציע עמי – "תוריד אותי. אני גדול. אוף. נכנס לי משהו לאצבע."
ובינתיים, נעשה שמח יותר. מסביב שורקים דברים חדים, כמו סכינים בוערים במעוף. ויש גם אבוקות בוערות שטסות, ונוחתות...
"איפה המקלט – לעזאזל" – אומר שמעון. "אין טעם לרוץ, תיכנסו הנה. גם זה טוב."
חדר מדרגות מבוצר כלשהו. בפנים עומדים ויושבים כבר רבים מאוד.
"נבלות – להתקיף דווקא בחג..."
בלי בהלה
וזהו. שום פאניקה. שום בכי. שום דדר. מדברים בשפות שאיני מכירה. מישהו שולף סיגריה. אני מתה לעשן. אבל, אין זה נאה לבקש סיגריה. מי יודע כמה זמן נשב כאן. עמי רועד כמו דג קטן. אני חובקת אותו בין זרועותי ומבטיחה לו שזהו רק תמרון.
"תמרון שלנו? של הג"א?"
"בטח."
"שטויות" – אומר עמי בכובד ראש – "אז למה הם מפגיזים בכיוון שלנו. השתגעו."
"אתם תשבו כאן" – אומר שמעון – "ואני אלך לחפש את רינה שלא תדאג לעמי. ואני גם דואג, אשתי בחודש התשיעי, ויש לנו גם תינוק..."
"אז למה לא הובלת קודם אותם למקלט?"
"מה איתך, אני יודע שרינה לבד עם שלושה..."
לאט מתרגלים לחשכה ומתחילים להבחין באנשים. נשים שמנות יוצאות הודו, גברים בעלי שרירים מתמנע. ילדים תינוקות בני יומם. הגברים מנחשים "כמה מילימטר" וסופרים את הפגזים. עשרים – לא – שלושים: הנשים: "ערב חג. יהיה קשה לקנות ולבשל ולנקות... נעשה את הסעודה ביחד. אני אעשה דגים, אני עופות, אני רפרפת."
מפעם לפעם מואר הפתח באור אדום של פגז שמתפוצץ, "אל תפחדי," אומר לי עמי – אני שומר עליך." וגם שיניו נוקשות. כשיורד פגז רואים גם את פני היושבים במקלט הארעי. איזה פרצופים! כאילו ישבו על החוף ועשו קומזיץ. שום בהלה. שום כלום. כאילו אין דבר טבעי מישיבה בצוותא בכותנות לילה ורגליים יחפות, על ריצפת בטון דוקרנית, בחול המועד פסח – כתוב, בין יושבין ובין מסובין.
"אולי תיתן לי מציצה של סיגריה" – אני שואלת דמות מעשנת.
"את כל הקופסה אפילו..."
"אני לא מוצא אותן" – חוזר אלינו שמעון. "חבל, הן בטח דואגות נורא."
בינתיים נסוג הלילה קמעה, והאופק התחיל להתבהר. "אלך ואביא לכם משהו ללבוש?" הציע שמעון. אמרנו שנלך יחדיו. נטל את הילד בזרועותיו, ואני אחריהם. בדרך אבדו לי. ופתאום נהיה לי נורא בודד ועצוב.
הגעתי לביתי – ולא האמנתי לעיני. המכונית שחנתה ליד הבית "הלכה." שער העץ מנוקב שברי זכוכית בתוך החצר בתוך הבית – שני חלונות "הלכו" גם הם. מה עוד קרה היה קשה לראות באפלולית. החשמל לא דלק. ממול – האירה עקבה בכל אורותיה. כאילו רצתה לומר – אנחנו לא יודעים שום דבר... חשבתי שראוי להתלבש – אלא שבינתיים שוב שמעתי קול פיצוץ. חטפתי מעיל ורצתי בחזרה – לחפש את עמי. הוא תפס אותי בין זרועותיו, כאילו הציל אותי מאסון ויחד דילגנו ברגליים יחפות על זכוכיות, מועדים בשוחות שחפרו הנשים במלחמת ששת הימים, וכך הן גם נראות...
הפעם גילינו גם את המקלט ואת רינה שעיניה יוצאות מדאגה.
"אוי ואבוי מה שעבר עלי. חשבתי שהילד נפצע, ושעל כן לא יכולתי להעיר אותו..." וחיבקה אותו אל לבה, והוא אומר: "אמא – הרגעי..."
אל המקלט "התגלצ'נו", כפי שאומרים. המקלט עדיין עומד בבנינו, וברזלים לא מכופפים בולטים בכניסה, ואך נס הוא שאיש לא נפגע מהם.
"אפשר כבר ללכת הביתה?"
"אסור" – מודיעה אישה בכובע פלדה. המשמר האזרחי שלנו – אומרים בקמצוץ ביטול – ונשמעים להן. "להיכנס למקלטים בחזרה."
"סימן שהמטוסים שלנו באים. ניתן להם!"
המטרות "הצבאיות"
בינתיים מגיע סבא יזהר בטנדר שלו. חיפש את הבת והילדים. אסף את כולם כמו אפרוחים ונסענו למקלט המסודר באילת, שבמבנה החדש של מלון שלמה. ושם כבר חילקו דברים טובים, כמנהג המלון. מימי מלחמת ששת הימים. השעה היתה חמש ומשהו."סבא" – אמר דדי בן החמש אף הוא –
"סבא, חבל שאבא שלי לא פה. היה הולך למילואים ומראה להם!"
השארנו את הילדים והנשים במקלט וכדרך גברים נסענו לראות מה נשמע בעיר.
"לא היו שם פגיעות – נכון?" – קבעתי.
"אומרים שכן" –
"איפה?"
"ניסע ונראה."
"המטרה הצבאית" הראשונה, שהירדנים הגיבורים פגעו בה, היתה ליד בית ויצ"ו. עמדו חמש מכוניות ובערו במרץ. "המטרה השנייה" – בית ספר דתי. המטרה השלישית – בית קטן בשכונה עלובה. בית עם גינה מטופחת, ודשא ירוק ממש דבר נדיר מאוד באילת, פגיעה ישירה ותינוקת נפצעה בו קשה. ההורים יצאו לרגע לראות מה קרה, ומשנהו מצאו את ילדתם בת ארבעת החודשים, מתבוססת בדמה.
"המטרה הרביעית" – היתה שכונת הפאטיות, והבית שהתארחתי בו, ושוחה שחפרו הנשים בזמן מלחמת ששת הימים...
בינתיים הופיע מטוס שלנו יפהפה כזה הטיל שתי פצצות, ותענוג לעיניים היה לראות את העשן המיתמר משם, מעקבה.
"שילמנו להם!" – נאנח בהנאה מר יזהר, והפנה את המכונית אל בית החולים.
ובבית החולים: לא התקהלות, לא התרגשות. שום דבר.
"לא נורא, לא נורא" – הבטיח אחד המנהלים – שמונה נפגעים, מהם שנים קשה. כולם כבר בטיפול, אחד בחדרי הניתוח. הכל בסדר."
בחוץ עמדו אנשים וביניהם חמישה-עשר רופאים מתנדבים. אורחים באילת הם. שמעו את ההפגזות, וכולם כאיש אחד באו והתייצבו, וביניהם רבים לא יהודים וביניהם אחות חדר ניתוח מפריז.
"אין צורך, אין צורך. הכל בסדר."
כתבים ישבו כבר ליד הטלפונים ודיווחו. כתבים יחפים בפיז'מות. נסענו לאסוף את הגברת יזהר למקלט של בית המלון.
במרפסת, הסמוכה לדירתם עמד רפי נלסון וסורק בקפידה את זקנו האמריקני.
"מה נשמע רפי?"
"הערב יש נשף!", הוא משיב.
הגברת יזהר ירדה לבושה, עם סל וסינר – והלכה ישר למטבח של בית המלון להכין את ארוחת הבוקר לאורחים ואת ארוחת הצהריים.
"יש הרבה עבודה" – אמרה – "וערב חג. יום קצר..."
כשחזרנו לביתנו מן המקלטים, בעצם רק אז התחילה החינגה. הילדים יצאו לחפש רסיסים, ולראות מה נשמע אצל השכנים ולא היה קץ לצערם של שלושה מארחי הקטנים כשגילו ש"גנבו להם" את הרסיסים שלהם. מתוך החצר שלהם.
"בושה וחרפה" – קבעה רינה בצחוקה המתגלגל. והלכה וחיפשה רסיסים אף היא.
שתהיה כפרה
הכל כל כך מנופץ.
"שתהיה כפרה" – כך אמר כל אחד במין השלמה והרבה שמחה. "הפגיזו והפגיזו – ומה העלו? שיברו זכוכיות. הנבלות, שרפו איזה מכונית, שתהיה כפרה." שכן נכנס לשכן, לבדוק מה מצב אצלו, הביאו כיבוד, החליפו רשמים, הגברים הלכו איש איש לעבודתו, מי לתמנע, מי לנמל. והנשים להיכון לחג – לחנויות.
בייחוד כאב הלב על משפחה אחת, שהוסיפה זה לא כבר עוד חדר, בפאטיו הצר, וקישטה את חלונותיו בזגוגיות צבעוניות, וכולן התפוררו כמו פירורי מצה. בית מטופח כזה עם הרבה צעצועים, כרים מרוקמים ומפות ופרחים...
"אשתך ודאי מצירה מאוד?", אמרתי.
האיש היה עסוק בפינוי הזכוכית. "יש לה עניינים אחרים לאשתי. סופרת..." הפליט.
בשעה שבע בבוקר כבר סובב מהנדס העיר ורשם נזקים. בשעה שבע וחצי כבר מחאו תושבי אילת כפיים לרמטכ"ל וזעקו "משה דיין לראשות הממשלה" והוא חייך את חיוכו המקסים. לכל מקום שנפגע, הגיעה "המפקדה", והאנשים הרגישו קצת מבוישים. "בעצם, שום דבר לא קרה."
מאוחר יותר סיפר לי מזכיר העיר, ישעיהו שטיין, שבשעה תשע בבוקר כבר קיבל יורם אסטרין, האיש בעל הדשא הירוק בשכונת הסלאמס, אשר ביתו נפגע ישירות והתינוקת שלו הוטסה לבאר שבע – מפתח לדירה חדשה. בשעה עשר שילם המזכיר את חשבון חברת החשמל ובשעה 11 כבר עמדה משאית של העירייה, עם עובדים, אשר ארזו את כל החפצים והמטלטלין והעבירו את המשפחה למעונה החדש. בערב, כבר סעד הזוג על שולחנם לאור חשמל, וכבר ידעו שהתינוקת שלהם יצאה מכלל סכנה.
בשעה שמונה בבוקר כבר היתה הערכת נזקים, וכבר הובטחו כל השיפוצים, והמעשה שהיה כך היה. באילת התארח בחג, מנהל הארנונה, מר דורון. מזכיר העיר ראה אדם רץ אחריו עת נסע ממוקד הפגזה למוקד וקורא "אני מהארנונה...""תבוא לעירייה בשש וחצי."
דורון כבר דאג להתקשר עם ירושלים, וקיבל על עצמו את כל הסידורים. לאחר זמן קצר הגיע גם מעריך מירושלים. מסרו את כל עבודת התיקונים למשרד השיכון – ולא ייאמן כי יסופר – באותו יום ממש הופיעו פועלים, אספו את כל החלונות השבורים – ובמוצאי החג כבר ישבה אילת כולה, מאחורי זגוגיות מתוקנות... רק האיש שבנה עוד חדר, וקישט אותו בזגוגיות צבעוניות, ושאשתו סופרת... מחכה. צריך להביא זגוגיות צבעוניות מן "הצפון."
באותו יום, הייתי צריכה, לפי התכנית, לשוב לתל אביב – אבל התביישתי. חשבתי – יאמרו שברחתי. אך כמוני חשבו כנראה כל הטיילים. איש לא ברח. כאילו לא קרה דבר. על החוף המשיכו לרחוץ בים. כבר בשעה שמונה בבוקר היה מלא הים במתרחצים ובנופשים יצאו בסירות לכיוון שארם-א-שייך נסעו לפיורדים הנהדרים, צללו בתוך המים והעלו דגים. והשומרים על שמורות הטבע, השגיחו בשבע עיניים שלא יסחבו אלמוגים...
גם התיירים לא זזו. המצב היה הפוך. לא היה צריך להוסיף אף אוטובוס או מטוס בכיוון הצפון, אולם בדרך לאילת, הוסיפו אוטובוסים. כל מי שתיכנן לבוא לאילת – בא. וגם אלה אשר לא תכננו כאן. ורבים האריכו את הישיבה מחוץ לתכנית, והיו בעיות עם בתי המלון, שנאלצו לבקש לפנות חדרים.
שירת הים
בבתים העלו אורות רבים, וישבו לשולחנות חג ביתר חגיגיות. במין הפגנה של חגיגיות. ובחוצות העיר עברה מכונית שהכריזה: תושבי אילת מוזמנים למופע גדול שאמנים מן הצפון תורמים לעיר המופגזת. חינם אין כסף. בואו בהמוניכם."
ובאו בהמוניהם. כל העיר התרוקנה, בזרועותיהם נשאו את ילדיהם, נסוכי השינה לאחר לילה ללא שינה, לאחר יום של התרוצצות בחיפוש רסיסים ושברי זכוכית, ונשים עייפות מבישול וכיבוד בית – כולם באו. אולי לא כל כך לשמוח ולשמוע ולראות, כמו להפגין ש"מפצפצים עליהם, על הנבלות האלה. חשבו שישביתו לנו את החג."
"המופע הזה אינו מעשה אחראי," הערתי. "טוב שהודיעו רק ברמקולים."
"באמת?! הודיעו גם ברדיו. בחדשות של שמונה. וטוב שהודיעו. שיידעו שם בעקבה שאנחנו מצפצפים עליהם. שהם לא יכתיבו לנו איך נחיה ואיך נבלה. אצלנו יילך הכל כמו תמיד. אנחנו לא מפחדים מהקטיושות שלהם. אם נופלת פצצה אז מה, נחיה לפי הפצצות שלהם?! נגמור אותם. א-נו, שיעיזו לבוא..."
ואלה שלא מצאו מקום בתוך האמפיתיאטרון על הגבעות שמסביב, ועל השבילים, חזרו אל החוף, העלו מדורות, צלו בשר ותפוחי אדמה, ניגנו בגיטרות, שרו "שתי גדות", שירי העלייה השנייה ושירי הדור הצעיר, הפעם בלי מלחמת דורות. והביטניקים של כל עמך ישראל, נכנסו לתוך שקי שינה, אחד אחד ושנים שנים, כשאך השמים מעליהם, והביטו בנחת אל אורות עקבה הסמוכה, המטופשת כל כך באורותיה הרבים.