28.6.63
יום אחד נכנסו אל מנתח פלסטי נודע אם ובתה. האם היתה מכוערת להפליא: שמנה, מסורבלת, ידיה מכוסות בהרות קיץ גדולות, וכל פניה מין עיסה עצובה ודוחה. מתוך הפרצוף הזה בלט חוטם, יסלח האל לבורא שבו, שכך יצר אותו. ואילו הבת – נערה כבת 18 – רגליה חטובות, גווה תמיר, עיניים יונים ועורה צח. אך מי הבחין בכל אלה? מי מסוגל היה להבחין, כשבינו לבין הנערה עמד חוטמה של האם. העתק מדוייק ומוגדל. על פרצופה הצעיר והקטן השתולל אף זה באין מפריע, שליט יחיד ומכוער, כמו כל רודן.
כמובן, השתיים ביקשו אף חדש לבת. כלומר, האם התחילה להסביר, הבת השתיקה אותה בגסות, ואז ליוותה האם את השיחה בעיניה בלבד.
הפרצוף נבדק, צולם, אף חדש נבחר, ובשעה טובה ומוצלחת סולק הדיקטטור הגדול ונבחר אף חדש, הארמוני, משתף פעולה עם שאר חלקי הפרצוף.
ולוא ראיתם את הנערה משהוסרה התחבושת והיא עמדה יפה וצחה מול מבטי עצמה. המנתח המנוסה בלע בקושי את המחנק הידוע היטב לכולנו. מחנק הממלא את כל ישותנו, כשמצליחים לעזור להציל.
האם בכתה בקול.
את לא תבואי יותר! – נזדעקה הבת.
"לא תודה. לא נשיקה. רק צעקה."
*
הגידי נא – שאל אותה הרופא בביקורה השני לצרכי החלפת תחבושת – מתי התחלת לחשוב על ניתוח אף?
כשראיתי את פני, ממש, הייתי בת 11. אני זוכרת איך פתאום התלמידים מכיתה ז' התחילו לקרוא לי סיראנו דה ברז'ראק. הייתי רגילה כבר ל"פיל" ול"גמל" אבל דוקא כינוי זה הוציא אותי מן הכלים.
אז אמרתי לאמי, בפעם הראשונה, מה אני חושבת עליה. אני ייללתי וצעקתי ואמרתי לה שהיא פראית. שאישה מכוערת כזו לא צריכה להביא ילדים לעולם. שאני לא ביקשתי אותה שתלד אותי. שאני שונאת אותה. והיא בכתה ואני ברחתי מן הבית.
אחר כך היא הבטיחה לעשות לי ניתוח אף. אז הלכה לעבוד כעוזרת ולאסוף כסף, כי אבא התנגד. לא יכולתי ללמוד. ובצבא צוחקים לי ואפילו פעם אחת לא הוזמנתי לצאת עם איזה חייל. לכל החברות שלי יש חברים ורק אני שוכבת באהל וחושבת על אפה של אמי הדבוק לפרצופי. וכשאני נוסעת הביתה לחופש, איזה חופש זה?! היא מביטה עלי כאילו שעשתה לי טובה בזה שהולכת לעבוד כעוזרת. ובחוץ – מה שנעשה בחוץ. כולם, העולם כולו, הוזמן לאיזה נשף, ורק אני נשכחתי. בגללה ובאשמתה! תגיד אתה דוקטור, זה לא חוסר אחריות מצדה של אם מכוערת ללדת ילדים?!
אני – אמרה ועיניה חייכו אל בבואתה הנאה שנשתקפה מן הראי ושנרכשה בהרבה עמל והקרבה של האם – אני לעולם לא אעשה זאת. אני אמצא בחור יפה, הוא חייב להיות יפה. לא חשוב המקצוע לא חשובה ההשכלה. הוא יהיה כזה יפהפה כדי שאהיה בטוחה שהילדים שלנו יהיו יפים.
ומה יקרה, חביבתי, אם ילדיך יירשו את אפך. אני מתכוון, לזה האמיתי? החדש אינו עובר בירושה?
– מה? נזדעקה. גם אז תהיה אשמה. אמא אשמה בכל.