24.12.65
עם כל הכבוד שאני רוחשת לוועדת הקנסות, יש לי הרושם שהמלצותיה לשר התחבורה, מר כרמל, הן צנועות למדי ובשום פנים ואופן אינן הולמות את צרכי השעה הבוערים, כגון: אי-קליטת-עליה; אי-תשלום-קרן-פיצויים-לנפגעי-מלחמה; בלבול-בטחון, מס-עזבון-לנכסי-נפקדים; שוק חנוכה של א.א.ע., קרן וילונות לחזית בניין העירייה, ומתקן המתקת מי-הים באילת.
לו הייתי אני שר האוצר, בשום פנים ואופן לא הייתי מוציאה מידי את מכרה הזהב הזה שקוראים לו תיק-התחבורה. ובמחשבה שנייה – בעצם, למה לא. וכי שר התחבורה אינו עושה מלאכתו נאמנה? הלא הדאגה לסתימת החור בתקציב, היא בראש דאגותיו ועיסוקיו. גובים יש לו, ממש פאנטסטיים; לבושי מדים, ממונעים על קטנועים ואופנועים; אורבים מאחורי עצים וטסים במכוניות ובניידות.
ועם שוטר הרי אסור להתווכח. ולשוטר אסור להחציף פנים: כן אדוני, לא אדוני, סליחה אדוני. והשר המסכן – אפילו אינו זוקף לזכותו את מפעל הגבייה המרוכזת הזו, את המגבית הישראלית הכפויה והמאוחדת. הוא סבור, מן הסתם, כי עוסק הוא בחינוך לנהגות טובה ובשיפור התחבורה הציבורית...
*
אני הייתי מציעה להנהיג חיסון-מונע בדרכים, בצורת... חיסולם המוחלט של בעלי המכוניות. אך, רעיון זה טוב היה, לוא דובר על עבירות תנועה ולא על איסוף כסף. אני חוזרת בי, אפוא, כי מי רוצה בחיסולם של נהגים. כן ירבו. צריך להגדיל את העונש וגם להוסיף עליו עונש גופני. וככל שיגדלו עינויי הנפש – יגדל גם כופר-הנפש. כי כאן הולכת הממשלה על-בטוח. מי כמוה מכיר את יעילותה של התחבורה הציבורית שלנו – ועד כמה אפשר להנות ממנה ולסמוך על שרותיה.
מסיבה זו, כנראה, משתמשים עובדיה הבכירים בתחבורה ציבורית, ולא נזקקים למכונית צמודה; לפיכך אין אוספים את העובדים הפחות חשובים, במכוניות מיוחדות עם בוקר.
כי במדינת ישראל, להווי ידוע, יש תחבורה סדירה לכל מקום ומכל מקום – בכל שעות היום והערב, ובכל ימות השבוע. בחגים ובשבתות אתה יוצא לרחוב ובמרחק 200-300 מטרים מצויה תחנה. אתה ממתין 5, 10, 20, 30 דקות וכבר אתה נוסע, בישיבה, בעמידה, במחילה מכבודך. בשמש, בגשם שוטף – אוטובו לשרותך עומד. ובזול. והמוניות – חינם-אין-כסף – לאחר שמשתמשים בשרותן...
שהארץ שלנו היא קטנה – עובדה ידועה היא. שכבישים עולים ביוקר ושכל בעל חלקת אדמה קטנה משלם סכומים עצומים בעבור הכביש שלידו – על זה אין ויכוח. שכאשר קונים מכונית פרטית, גובה הממשלה 600-800 אחוזים ממחיר בית החרושת – גם זה ידוע. שמסי הרשיון, בטוח, בול, מס רכוש, מס על בנזין הם שגעוניים – ידוע גם ידוע. שצריך כל יום לקנות אביזרים חדשים, כמו פסי נייר אדום, מפני שזה טוב (השאלה למי?) – שוב ידוע. מכאן תבינו שאזרח הרוכש לעצמו, מכספו, ולא מכספי המדינה, מכונית פרטית, הוא אויב המדינה, עבריין מועד, וחייב לתת על כך את הדין, יום-יום, שעה-שעה, רגע-רגע.
מר כרמל, בבקשה ממך, תחמיר בעונשים. דאג להנהגת עונשים גופניים, הצמד אליהם את ברירות הקנס המתאימות.
חנית על מדרכה? (לא אתה, כבוד השר – האזרח הפשוט) – העונש – בליעה מיידית של המכונית. האזרח אינו מסוגל לבלוע אותה – ברירת קנס של אלפיים ל"י. לעומת עונש מוות – הרי זה עניין פעוט.
שכחת לאותת – כריתת יד.
המשכת לקרוץ רגע מיותר – ניקור עין.
איש לא יחשוד בך, אדוני השר, שאתה צמא דם. כולם יסלחו לך, כאשר יתארו לעצמם, איזה כופר נפש יכניס העסק הזה לקופת המדינה.
אל תדאג למגילת זכויות האדם. מדובר כאן במגילת הזכויות של הישראלי המצוי בלבד...