14.3.69
קיבוץ בית השיטה המציא משהו נפלא. משהו יוצא מגדר הרגיל שהיה חסר בשוק ושחסרונו מירר את חייהם של אוהבי החיים המתוקים.
כי תמיד, כשהיה צריך לקחת כפית של דבש, איזה עסק ביש זה, הכפית היתה מתלכלכת, הצלחת היתה מלכלכת וגם מה שביניהם. ואיזה לכלוך דביק! וכמה דבש היה מתבזבז ויורד למרזב שעה שהיו רוחצים את הצנצנת. עכשיו די. רוצים דבש, פותחים את המכסה הקטן הסוגר אל השפופרת ולוחצים. ודי. לוחצים ולוחצים ודי.
אומרים לשפופרת: "תני קצת דבש – בובה." והיא – לא כלום. רכה, חיננית, חלקלקה וסרבנית כמו בתולה מעקרון.
אז קוראים מה שכתוב על השפופרת באותיות יפות מאוד. כתוב שם: "אם הדבש יתקשה תוכל לרככו בעזרת עיסוי קל (מסאז' בלע"ז) על פני השפופרת, אז ייצא (הדבש) עד הטיפה האחרונה."
נטלתי, אפוא, את השפופרת ועשיתי לה עיסוי קל, עיסוי כבד, בעברית ובלועזית וזה הועיל בדיוק כמו שמועילות כוסות רוח למת. מה"אז ייצא הדבש עד הטיפה האחרונה" – לא זכינו אפילו לטיפה הראשונה.
מישהו יעץ לקחת גפרור ולנקב. לא הועיל. אז אולי להדליק? היה חבל. היה כתוב "דבש לא מחומם" – ומי אנחנו שנחמם מה שחייב לשפוע אפילו במצב קר?
ידיד אחד, שבא מן הקיבוץ, אמר: "ננסה בצורת חליבה." אבל חליבה טבעית לא עזרה, ומכונות לא היו תחת ידינו. ניסינו שיטת מציצה – לא פעל.
ישבו כולם אובדי עצות, עד שהגיע הבן למסקנה, שכדאי לשוב לשיטה הישנה. לחתוך את השפופרת בעזרת סכין ולהפוך אותה לצנצנת. לקחת כפית, ללכלך את הצלחת ואת מה שבין... וכו' וכו' וכו'.
טוב שיש דור ממשיכים ומה נפלא שהמוח היהודי ממציא לנו פטנטים. חבל רק שאין בודקים אותם לפני שמוציאים את ההמצאות הנפלאות הללו לשוק המציאות הישראלית.
*
נ.ב. שפופרת שנייה שקנינו ביחד עם הראשונה – נכנעה אחרי שלושה ימי עיסוי, ופרצה בסילון ודווקא בסלון.