בזכותו

21.9.60
שטיפת הרצפות נסתיימה. פה ושם עוד נראו, על הרצפה הנקיה, כתמי-מים גדולים שטרם יבשו. יעקב הופיע הראשון.

"שלום, חנה!" קרא יעקב בהטעמה תימנית מתנגנת, כשהוא מקפץ מעל השלוליות, כדי לא ללכלך את הרצפה... עליו אין חנה צריכה להשגיח. אך מיד אחריו בא חיים ההונגרי. ללא חיוך, זרק שלום לא-איכפתי לחללו של המשרד, תלה מעילו ו... נכנס ישר לתוך שלולית.

"יה, אדון חיים, הרצפה תתלכלך! אף פעם אתה לא נזהר. יה!" רצה חנה לקראתו עם סמרטוט רטוב בידיה, ונגבה את עקבות צעדיו.

כמה משונים הם בני האדם – הרהרה חנה בלבה. וכי מה איכפת היה לו לחיים, אילו שם לב ולא דרך בשלוליות? הן עתה תמלא הרצפה כתמים, ומה טעם לשטיפתה, אם לא תשאר נקיה? גם במשרדים אחרים יש דומים לו. חנה הזקנה שקעה בתוך הכורסה שבחדר המנהל, הפונה לדלת הכניסה, נשלה נעליה מעל רגליה, עצמה עיניה, ומבעד לעפעפיים המורדים השגיחה על הבאים לבל ידרכו במקומות שטרם יבשו, לבל ילכלכו את הרצפה הנקיה שכל גאוותה עליה, שכבוד מקצועה עומד למבחן על ידה, מחדש, יום-יום.

האם יבשה בינתיים הרצפה, או שמא נרדמה חנה בעוד זו לחה? אין לדעת; אך כאשר ראתה אותי לפתע עומדת מעליה, קראה אלי מבוישת, בקולה הדק והצרוד, שרק מעטים מבינים לדבריו, כי כולו בדרך דיבור תימני, על שיבושיו ועל נגינתו.

"אני הייתי עיי-פה. פה בעסמות כואב, ופה בגב נשבר. לעשות ספונג'ה בעשר חדורים מוש מסחרה. ואני עושה טוב ועושה יופי והבחו-רים נכנוסים 'ט-טח' ומלכלו-כים. ויו-שבת אני פה לשמור. ואין לי כוח, יה חביבה. בשעה ארבע בבו-קר אכלתי כלום. רק קצת תה בלי סוכ-כר, אין קפה, וחתיכת פיתה, והלכתי לבית הכנסת. ומבית הכנסת לבית שלי לעשות קסת אוכל לבעלי שלי שיבוא מבית הכנסת. ובאתי מהר-מהר פה לעשות נקי. לקחתי מטאטא ביד ולא יכולה לעבוד מהר כמו פעם. אין לי כוח. אז, כשבאתי לעבוד פה אסלכם, עשיתי ספונג'ה והלכתי עוד לעשות כביסה אצל גברת, ועשיתי כביסה אצלי, ובישלתי אוכל שבעלי קנה בשוק. הייתי חזקה. ועכשיו..."

היא עקמה פיה, אך במהרה כסתה אותו בידיה הקטנות והיבשות, שיער גידים תפוח פורח עליהן, ומחתה את המרירות מעליו.

"אשה טיפשה אני. אסור לדבר ככה. השם יתברך רוצה ככה, אז טוב."

דברים הרבה מקבלת חנה בהכנעה ובצידוק-הדין. שנים על שנים, זוכרת אני, בשעת תשלום המשכורת, דורשת היתה, שאחת מן הלירות תהיה חדשה ויפה.

"יה חביבה," היתה אומרת. "תני לי כילה חדשה."

"וזה למה לך, חנה?"

"זה בשביל הקבר שלי," היתה אומרת ופניה זורחות.

תחילה נדהמנו לתשובה, אך במרוצת השנים הורגלנו לה ואף היינו מתלוצצים על נושא זה: - 

"ואיפה הקבר שלך, חנה?"

"בהר הזיתים יש לי קבר..."

והבחורים היו מהתלים בה: "קבר יפה, יש מספיק אויר?"

והיא, עם זיק של משובה בעיניה, היתה עונה, כשהיא זוחלת מתחת לשולחנות עם מטלית בידיה, או כשהיא מטפסת על כסא, כדי לנגב אבק שנערם על המנורה:

"יופי של קבר יש לי! כל חודש אני נוסעת להר הזיתים, יושבת על המגרש שלי ומביטה... ויופי שם, הוי כמה יופי. הרבה שמים והרבה אדמה ועצים ירוקים. על המגרש שלי יש עץ גדול, ועל העץ יש קן, ובקן צפורים שרות "טרה-לה-לה." מן הקבר שלי רואים רחוק-רחוק, אפילו את הים. ורואים את ירושלים הקדושה והקברים של צדיקים גדולים, וקבר שלמה מלכנו ודוד משיחנו. ויש שם אויר טוב, וחם שם בחורף בשמש, ובקיץ לא חם..."

יום אחד, היה זה בימי מלחמת השחרור, באה למשרד כשפניה אפורות מיגון. היה זה יום תשלום, אך חנה לא ביקשה "רילה" חדשה. "מה קרה, חנה?" שאלתיה.

"אין לי יותר קבר," אמרה. "הערבים לקחו אותו, רק עוד חמש חדושים צריכה הייתי לשלם ו..." כתפיה רעדו. "השם יתברך הוא ירחם."

ימים רבים התהלכה עלובה ונמוכת-רוח, והנה יום אחד באה ובשורה בפיה: יש מגרש! לא רחוק מתל אביב. השם יעזור והיא תחיה עוד די שנים כדי שתוכל לשלם בעבור קבר חדש ולקנות "בגודים" (תכריכים).

"שניכם יחד, את ובעלך, תעבדו וודאי תספיקו," נחמתיה.

היא הביטה אלי בחמלה:

"יה בנתי, בעלי לא סתם איש. בעלי חכם, לומד תורה קדושה וגמרא. אין לו פנאי לעבוד. לפעמים, לפעמים הוא כורך ספרים קדושים. כל היום קורא בעלי ספרי קודש ומתפלל. ואפשר והקדוש-ברוך-הוא יתן לו גן-עדן ולכל בני-ישראל ימחל עוונותיהם בזכותו. ולי, גם לי יהיה קצת מן העולם הבא בעזרת השם, כי בעלי מתפלל גם בשבילי."