14.9.62
השעה היתה מאוחרת מאוד. באחד הספסלים ישבה נערה דקה, בליל קיץ לוהט לבשה שמלת משי כהה, ארוכת-שרוולים, כובע בעל שוליים קטנים; בתי-יד, גרבי-משי וכולה, כול כולה, היתה מכוסה מלבושים לבל תיראה אפילו חלקת צווארה.
לידה, או ליתר דיוק, היא ישבה לידו, ליד בחור מגודל ונאה למראה – כנראה בעלה שהיה לבוש ומלובש וארוז בחליפה אפורה בהירה, כובע לבד, כתונת עם עניבה וסיכת יהלום קטנה. הוא ישב והביט נכחו, לתוך החשיכה שבחוץ. והיא, בכל שבע-עשרה או אולי שמונה-עשרה שנותיה, הידקה הדק היטב ארנק רקום חרוזים וביד תינוקית, בעל ביתית מאוד, השתעשעה בשתי מחרוזות פנינים זעירות שעל צווארה המכוסה.
האוטובוס רץ לתוך החשיכה – נחפז מאוד. משב רוח קל הניף שולי שמלות של נשים צעירות, שביסים המכסים מחשופים גדולים של נערות; פרע שער עליו, שובב והשתובב בו. האוטו כולו, כל נוסעיו, שמחו בו, ציחקו עמו, עם רוח האביב פרט לשתי זקנות מסורבלות מבני ברק והנערה הצעירה, לבושת בתי-היד וענודת שתי שורות הפנינים הזעירות ושאף חלקת צווארה לא תיראה.
הוא, בעלה לידו ישבה, הביט לתוך החשיכה שבחוץ, והיא תלתה עיניה בו כבשעת רחמים. ובבוא רוח שובבה שהביאה מריח הקיץ ופרחיו, מריח חמסינים לוהט והשתעשעה בשמלות הנשים הקיציות, קלות הלבוש והחיוך, הניחה לא הניחה ראש ילדותי על כתף הגבר, והוא – לא כלום. הוא את עיניו בחוץ תלה והביט אל תוך החשיכה.