30.4.65
לא היו תצלומים אתה, לבד משתי שקופיות צבעוניות מטקס נתינת שם למחנה צבא על שם בעלה, וקשה להעתיקן. אכן – האיש הצעיר והיפה שתמונתו תלויה על הקיר (הגיבור הלאומי של הולנד, יוהאנס פוסט) הוא הבעל. והאישה הזקנה שלידו – היא אשתו.
האלמנות מזדקנות – הגיבורים, נשארים צעירים לנצח. זהו פרס האלמוות שמעניק המוות לגיבורים...
היא אינה לובשת שחורים, היא אינה בוכה עוד, היא אולי אף אינה מתאבלת עוד – כי זה קרה מזמן. בימי מלחמת העולם השניה. ולא משום ששכחה אותו חדלה להתאבל אלא משום שהוא חי בתוכה. הוא חי בתוכה הרבה שנים, הרבה יותר מאשר חי עמה.
דינה פוסט סלומונס, אוכלת מן המצה ועיניה נחות בחיוך עלינו. יש לה שם יהודי אך אין היא יהודיה. כן, היא יודעת על מנהגי היהודים, לא הרבה – אך יודעת. הרבה אנשים בני דת ישראל התחבאו בחוות פוסט בימי הצורר ימח שמו. היה להם משק גדול – היא אומרת. משק צנוע – מעיר המלווה אותנו. הם היו אנשים לא אמידים שעיבדו אדמה חכורה במו ידיהם – עיבדו אך התחלקו בשלהם עם כל נצרך. לא רק התחלקו – אף נתנו את הכל.
משק גדול – ממשיכה היא, חמישה הקטרים אדמה של גידולי שדה, חיטה, שעורה וגם קצת בקר וגם סוס אחד ומחרשה לסוס. היא לא שמרה על החווה. לאחר שבעלה נרצח בידי הפושעים, הילדים היו קטנים ושמונה ילדים קטנים צריכים הרבה ויכולים לעזור אך מעט, מוכרחה היתה למכור את המשק. אז היה קשה, עכשיו לא חסר לה דבר. יש לה פנסיה ממשלתית, והילדים גדולים – רובם נשואים – בעלי השכלה, וגם נכדים יש.
איפה התחבאו האנשים עליהם סיפרה?
היא מעבירה את עיניה על חדר האוכל הגדול של "כפר-המכביה". "ובכן – היה לנו מתבן גדול, אולי כמו חדר אוכל זה, אולי יותר גדול: 16 מטר רוחב, 32 מטר אורך. כשבעלי היה באחת הפעולות או הלך למקום שהו לרגל איזה סידורים במחתרת והיו באים אנשים, וכל יום וכל לילה היו באים אנשים, הייתי מושיבה אותם בתוך המתבן. כשהמתבן היה מתמלא – היו יושבים בתוך העצים, בתוך המטבח... בכל מקום."
"כפר-המכביה" מלא תיירים מהולנד. אנשים יפים הם ההולנדים – בפנים, ישרים, הוגנים, נקיי כפיים ונפש. דינה פוסט באה עם קבוצת THACIR ראשי תיבות ל: THEOLOGISCHE ARCHIOLOGISCHE CULTURAL REISE, קבוצה בראשותו של כומר, כלומר קבוצת צליינים שנוסעת לבקר בארץ הקודש בלי לעבור לארצות ערב. התיירים מתחלפים מדי שנה בשנה ועושים בארץ 14 יום – מהם 12 ימים בטיולים מתמידים מודרכים. תיירים אלה הם על פי הרוב לא יהודים ורק מקצתם יהודים. "כל עוד ירדן, וארצות ערב האחרות אינן מרשות ליהודים לבקר בארצותיהם, לא ניסע לבקר שם אפילו אנו צמאים ללכת בעקבות התנ"ך". "לא הייתי יכולה להרשות לעצמי טיול זה לולא הזמינה אותי לנסיעה, ועל חשבונה, ידידתי" – אומרת דינה פוסט ומחבקת ביד גדולה את ידידתה אף היא אלמנה ואף היא כבר קשישה.
זיק ניצת בעיניה של החברה ודוק דק של דמעה. היא יהודיה, ואפילו הולנדית היא, אינה יודעת למתוח מעטה של שלוה על פניה. באנגלית, כך שהגברת פוסט לא תבין, מסבירה היא לנו שהאחרונה אינה חדלה להודות לה. והלוא היא לעולם לא תהיה מסוגלת לפצות אותה על כל מה שעשתה למענה ולמען שכמותה. היא הצילה את שני ילדיה. החזיקה אותם בביתה ואחר דאגה להחביאם במשך כל שנות המלחמה וללא תמורה כלשהי ומבלי שהכירה אותה כלל. היא ובעלה היו באים לקחת נער או נערה כדי להסתירם ויוצאים עם עשרים. היא ובעלה הצילו מאות ואלפים יהודים ולא יהודים, בסיכון נפשי של ממש – ועד כי שילם בחייו.
"האם בעלה היה מפקד המחתרת?"
"אינני יודעת" – משיבה דינה פוסט. "המחתרת שלנו לא היתה מאורגנת. לא מונו אנשים לתפקידים. זה היה דבר פרטיזני. וספונטאני. איש לא קרא לבעלי. אלוהים קרא לו. ואלוהים הראה לו הרבה אותות."
יוהאנס פוסט ביקש להתגייס לצבא ולא ניתן לו – כי היה מבוגר מדי, בן 34. והגיוס נגמר חיש מהר, והפולש נכנס לאדמת הולנד. ואז קם בעלה וחברים והתחיל בפעולה על הצלת נרדפים, של החבאתם, של הספקת מזון להם, של איסוף נשק וחלוקתו לשם הגנה, לשם התפרצות לתוך בתי כלא לשחרור אסירים, נקמה בבוגדים – כי גם בוגדים נמצאו.
"הנה בכפר אחד מצא בעלי בעל פנסיון ושלח לשם 20 נערות ונערים יהודים, תמורת תשלום. יום אחד הגיעה אלינו קבוצה של עוד נערים יהודים. נסע בעלי ונערה יהודיה אחת שעבדה עמו במחתרת, לאיכר הזה, לברר אם יוכל להסתיר גם אותם. הוא הסכים לעשות כן וביקש שבעלי והנערה יחכו עד אם יברר. יצא, כביכול, לברר והזעיק שוטרים ששמו מלכודת על החצר. כל עשרים הצעירים היהודים הוסגרו על ידי הבוגד. כן נאסרו הנערה שקראנו לה תיאה ובעלי."
האיכר שילם בחייו בעד בגידתו, אך חלק רב מן הצעירים אבדו. בעלה, אף הוא נאסר באותו מקרה בגידה מביש, אולם הצליח לברוח, ואילו תיאה נשלחה למחנה ריכוז.
לאחר מכן אירגן יוהאנס פוסט פריצה לתוך המחנה אך תיאה סרבה לצאת. ימים אחדים קודם לכן ברחו מספר צעירים יהודים, כנקמה הוצא מספר יהודים רב להורג. היא ידעה כי שחרורה יעלה בקרבנות רבים וביכרה את המוות. שמה היה לינטיה קיפר, בת 22 היתה במותה.
"יפהפיה היתה" – מוסיפה דינה פוסט – "יפהפיה שכמותה עין לא ראתה. ואהבנו אותה. רק אחרי הרבה שנים של שכחה, הופיע אדם שהציג עצמו כאחיה. עד אז חשבנו שלא נשאר איש ממשפחתה. הוא נוהג לבוא אלי מפעם לפעם ואני מספרת לו את אותם הסיפורים שוב ושוב."
עוד היא מספרת והאישה הקשישה שפגשנו בראשית שיחתנו כמו נעלמת. יושבת עמנו איכרה צעירה, נעימת קול וזקופת גו. מבעד לפני האישה הזקנה, כבדת בשר כלשהו, מביטות עינים צעירות, בהירות. לא עוד שומעים את סיפורה אלא כמו רואים אותה רוכבת על אופנים לצד בעלה, בשפלות הרחבות של הולנד. ביחד עמו מגייסת נשק, מחלקת נשק, מעבירה אנשים ממקום למקום, דואגת למזון ולפתקאות מזון, משתתפת בפריצות למשרדי ממשלה כדי להשמיד כרטיסיות, לגנוב כרטיסי מזון, להחביא טייסים של בעלות הברית, להחביא ילדים יהודיים. אפילו ילדיהם לקחו חלק בעבודת המחתרת, בהעברות נשק וידיעות.
"אני מבקשת" – אומרת היא – "שתזכירי גם את גיסי, מארינוס פוסט. גם הוא היה איש מחתרת וגם אשתו – כלומר אחותי, וגם ילדיהם." גם להם 8 ילדים. כן, וגם אחותה אלמנה מבעלה. גם הוא נפל בשעת מילוי תפקיד במחתרת. הנאצים רצחוהו. ועוד אחות לה וגם זו נישאה לאח בעלה. שלוש אחיות נישאו לשלושה אחים וכולם פעלו במחתרת וקידשו שמו של אדם.
אם מזכירים היום את גבורתם?
לא אוהבים לזכור. יש בתי ספר על שמו של יוהאנס פוסט, יש מאות ילדים בהולנד שקוראים להם בשמו; ישנם רחובות בערים, מחנות צבא, בתי ספר גבוהים, ארגוני נוער – היא בעצמה אינה יודעת כמה.
ופעם בשנה היא מוזמנת לארמון המלכה. ביום הולדתה של כריסטינה, בת המלכה, כי היא "הסנדקית" שלה. כאשר נולדה כריסטינה לפני 18 שנים, באו כל חמשת "הסנדקים": מלך שוודיה, צ'רצ'יל, המלכה מלוכסנבורג, אנדריי וילציס (מי שהיה ראש המחתרת של ארגון הסטודנטים ומעללי הגבורה שלו רבים) והיא. אז בילתה יום שלם בארמון ביחד עם כל הגדולים. היום היא מבלה שעה בשתיה של קפה עם המלכה ועם הנסיכה, היא ואנדריי.
"יש לי חיים טובים" – היא עונה לשאלה שעומדת באוויר. לא כקול של אלמנות – ואף לא קול תקיף של הסומכות רק על עצמה. היא מדברת בקולה של אישה שייכת, שמותר לה להיות צנועה וענווה.
כתפיים מגינות עליה
– כתפי גבר גיבור וצעיר לעד.