1.4.60
| למשרד הרבנות באחד המקומות בדרום הארץ נכנסת בחורה נאה העוברת ממש על גדותיה בכל טוב העולם הזה, כטנא ביכורי פירות – תאווה לעינים ולחיך. פורחת היא בשבע-עשרה וחצי אביבים, ובשלל צבעי-הקשת מבתי חרושת לתמרוקים. היא אינה נחבאת אל הכלים. הוי לא! היא גולשת מהם בפזרנות איומה. מה יעשו הפקידים, חובשי הכיפות, הנוזפים בכל כלה וגרושה לעתיד ודורשים לכסות, למען השם, זרוע חשופה בטרם תתייצב לפני הרבנים, ומה רצונה של "התפרחת" הזו המהלכת בסוודר-מינימום ובחצאית "פחות ממינימום" – חושב בדאגה עד ראיה. "הצהרה על דתיות בשביל הצבא?" שואל הפקיד בלי להניד עפעף. והוא דורש כך וכך לירות, ומזמין את שומרת המצוות לשוב בעוד מחצית השעה. "ואין צורך להביא הוכחות?" תמה העד התמים. "לשם מה? זו ארץ חופשית. הדת היא ענינו האישי של האדם" |