27.3.70
"אני אתחיל אולי אחרי מה שקרה. על המקרה עצמו איני מסוגלת לדבר. עדיין לא. אדבר על התקופה בה עברתי את כל הניתוחים המסוכנים. מין תקופה של מצבים, שבהם לא היה קיים זמן ומקום. אני זוכרת רק מומנטים.
אחד מהם, ואולי החזק בהם הוא הרגע שלאחר הניתוח הגדול, הניתוח הראשון: חזרתי מאותו מקום של שום מקום וראיתי את יעקב. את בעלי. זה היה נראה לי מובן מאליו שהוא ישנו. לא זכרתי שרחוקה אני מן הבית. מרחק לא קיים. כמו בחלום הכל מובן מאליו. חיכיתי לו והוא בא. וכיוון שבא והיה – ירדה עלי שלווה. כאילו מעכשיו יהיה טוב. יש מי שייקח את העניינים בידיים. יעשה הכל. יחליט. מישהו שיעשה החלטות ויהיה אחראי.
ניסיתי להסביר שאני צריכה את הרגל
ועוד כל מיני מומנטים. אולי, כאשר נתראה עוד פעם, אחרי כמה חודשים, אולי אוכל לספר יותר. עדיין קשה לי להבין, לראות מן הצד, לאמוד מה קורה לאדם במצב שבו אני נמצאת. האמת היא שאני השלמתי איפה-שהוא עם מצבי. השלמתי עם המציאות, עם העובדה שחסר לי חלק מן הגוף. השלמתי עם זה אולי מפני שזה באופיי. אני בעלת אינסטינקטים בריאים: אם ככה זה, אז זהו זה.
בקשר לרגל. אני זוכרת שבדרך לבית החולים, זוכרת מתוך כל אותם פעמים שאיבדתי את ההכרה וחזרתי אליה, אני זוכרת שביקשתי שלא יורידו לי את הרגל. ניסיתי להסביר בכל מיני שפות, כי איכשהו לא היה לי ברור היכן אני נמצאת ולמה אני נמצאת ומי האנשים שמסביב ובאיזו שפה הם מדברים. אז בכל מיני שפות ניסיתי להסביר שאני שחקנית. שאני צריכה להלך, להתנועע על הבמה. שאני זקוקה לאותה רגל, שיצילו אותה...
ובאמת – הם ניסו להציל את הרגל ועשו עבודה יוצאת מן הכלל.
כשיעקב אמר שאין מנוס, צריך להוריד את הרגל, קיבלתי את זה.
* * *
יעקב מתכופף אלי ולוחש על אוזני, שחנה מתעייפת מאוד. שלא אכעס ואולי נמשיך מחר... חנה מחזיק בידיה מן חיה מגוחכת עשויה פרווה. חיה שכולה ראש וזנב קטן, והיא משחק בה. בעיניה חנה מתנצלת על שאינה יכולה להמשיך. היא יודעת שבאתי באופן מיוחד למינכן, לראיין אותה.
"נתראה מחר, - היא אומרת. - ואגב, הוא לא הרשה לי לסיים את המשפט הרודן הזה – רציתי להגיד שכאשר יעקב אמר לי שאין מנוס, והורידו את הרגל – היתה לי הרגשת הקלה. הוחלט. נמגר. הלא הייתי מורעלת כולי וההרעלה דהרה. ראשי לא היה בהיר. כל הזמן הייתי בהזיות ובטראומה, אך איפשהו בפנים הייתי ערה וידעתי שלא טוב. שאני שוקעת. והוחלט. ואז התחלתי לחזור לעצמי. חזרתי לעצמי וקיבלתי את הדין!"
משלוח מנות לאמא חנה
הגעתי למינכן ביום שישי. ישר משדה התעופה נסעתי לבית החולים כשבאמתחתי טורט ענקי של פרג לכבוד החג, פרחים מגינתה של חנה, שנתנו הילדים שלה עם המון מכתבים מצוירים, עם אלף דרישות שלום ו"חמסה" ששלחו ידידים.
דפקתי על הדלת שעליה היה כתוב: לא להיכנס בלי רשותו של הרופא – יעקב פתח את הדלת. ריח חריף של פרחים קידם את פני. אחר כך ראיתי את חנה. רזה יותר, עצמות לחייה בולטות, ועיניה גדולות מאוד. כאילו כל הפנים עיניים. עיניים יפות, חושבות. כאילו חשבו כבר עד תום. בשל התרופות שהיא מקבלת, לובן העין צהוב, כצבע לימון בשל. צבע מוזר זה מוסיף לחנה מין יופי סוריאליסטי.
באותו יום ראשון לבואי – לא שוחחנו בכלל. סיפרתי לה וליעקב על ילדיהם, מה אמר כל אחד וכמה מטופלים ויפים ומנומסים הם. איך הכינו את משלוח המנות לאמם ואיך התחרו בטיב המכתבים והציורים.
חנה ישבה בתוך המיטה לרגעים אחדים, ובינתיים הובאו תרופות והעיניים נהיו כבדות. כל התרגשות קלה שבקלות מעייפת אותה מאוד.
* * *
אם כל יום חנה מתקדמת במידה בה התקדמה בין הביקור הראשון לשני – הרי, אם לדון לפי מראה-עיניים, היא תשוב אלינו בעוד זמן קצר. היתה מסורקת נאה ומאופרת, אפילו חגיגית.
אם היה משהו שהחזיק אותה, שחיזק אותה, הרי היו אלה המכתבים שהיא קיבלה ומקבלת מן ארץ. מובן שהמכתבים מן הבית הם סם חיים לה, אבל המכתבים האחרים אינם רחוקים מזאת.
"יעקב התחיל לקרוא לי את המכתבים מיד אחרי שכרתו לי את הרגל. מכתבים מכל מיני מקומות ומכל מיני אנשים, אך בעיקר אלה שבאו מן הארץ.
איזה מכתבים! פתאום נפתח משהו. דיברו אלי מתוך המכתבים האל הבלי שום מחיצות. טבלתי באהבה. וידעתי שאני חייבת לאנשים האלה. שאם אני אהיה פתאום סמרטוט...
אנשים מאמינים בי. מצפים ממני. רוצים בי! אנשים זוכרים דברים שאני כבר מזמן שכחתי. זוכרים תפקידים שבמשך השנים התמזגו אצלי עם האחרים, נשכחו ממני. אך הם זוכרים. ומזכירים לי אותם. אנשים מודים בלב פתוח על רגעים יפים שידעו בזכותי. מתי זוכה אצלנו שחקן לוידוי אהבה כזה?
* * *
הלא מלווה אותנו השחקנים ההרגשה שעבודתנו נרשמת בחול. נרשמת במים. היה יפה... היה פחות יפה... הכל עבר. הולכים הביתה. רק לשחקנים קשה ללכת הביתה. למה? למה צריך לשתות כוס קפה בכסית, בקליפורניה... כי קיימת הרגשה של מה בעצם עשית. נתת את לבך, שפכת את עצמך. נתת אהבה. כי מה הוא בעצם המשחק – אם לא נתינת אהבה? והמסך יורד ואת יורדת במדרגות ופתאום הכל אפור כמו הקיר. הכל שחור. בשביל מה... אל אלוהים – בשביל מה."
* * *
בפגישה השלישית הזאת הראה יעקב את שק המכתבים הגדול שאין בו עוד מקום אפילו לסיכה. הכל מכתבים מן הארץ.
"ובייחוד אלה שקיבלנו מאנשים שנפגעו בעצמם. מכתבים מחיילים שאינם מכירים אותי. צעירונים כאלה, כמו שאומרים 'לא ידעו את יוסף'... הם מכירים אותי רק מזה שקראתי פה ושם בגלי צה"ל, מתקליטים, מטלוויזיה... חייל אחד כתב לי: 'חנה, תדעי לך, שמי שיגיד לך שזה קל, אינו יודע מה הוא שח. זה קשה. אבל אפשר לעמוד בזה. כדאי לעמוד בזה. קחי לך כל יום מטרה, משהו, והגיעי אליה. עברת עוד יום. וכך תעשי למחרת היום, ולמחרת המחרת. ואם תעשי ככה תוכלי לרקוד כמו שאני רוקד עם בתי על הדשא...'"
* * *
"ישנם מכתבים כמעט בשפה עילגת, מגומגמת. יש מכתבים בשפות זרות ומוזרות. ישנם מכתבים פשטניים וישנם מסובכים ומורכבים. אלפי מכתבים. הגיעו גם מכתבים מאמהות, מאמהות של חיילים, מילדי בתי ספר, יעקב מקריא לי את כל המכתבים. ועוד מעט נתחיל לענות עליהם. ועד אשר נענה אני רוצה להודות לכל אלה שכתבו לי, שטילפנו, ששלחו דרישות שלום. הם עזרו לי. עזרו לי ממש. אני עושה מה שהחייל כתב לי כי אעשה. כל יום אני מציבה לי מטרה, וגם ביום המחרת, וגם במחרת המחרת.
ואני אופטימית באו אלי הרבה אנשים, נציגים של שחקנים, כל מיני ארגונים, באו וסיפרו לי על שחקנים שאיבדו רגל וממשיכים לשחק. ששחקן אחד נפגע בתאונת דרכים ועם פרוטזה הוא אפילו מופיע במיוזיקלס, ובהצלחה. האתגר הפך אותו לשחקן יותר טוב".
כאן נזכרנו בסיפורו של הרצל, סיפור על אדם שמאס בחייו וכדי לרפאו קטע לו הרופא רגל בריאה לחלוטין. האיש כעס ורגז וחיפש את הרופא לנקום בו, והנה אחרי הרבה שנים נפגשו השניים בחברה, והאיש רקד ושר בעליצות והודה לרופא בהתרגשות על שבניתוח נתן לו אתגר, נתן טעם לחייו.
צחקה חנה. "הייתי מוותרת על הניסיון, - אמרה. - בינתיים אני שוכבת כאן וחושבת על כל מיני עניינים. על איך זה יהיה כאשר אצא מכאן. אני חושבת על הפרוטזה, על הרגל החדשה שלי. ממציאה לי תואליטות וחושבת אלו בגדים חדשים אלבש. ועכשיו המכנסים באופנה וגם שמלות ארוכות... חולמת כל מיני חלומות, ועושה תכניות עבודה. בתיאטרון הפסיקו את "מדיאה" וקבעו תאריך חדש לפרמיירה. זה יפה מאוד מצד החברים. הם קבעו את הפרמיירה לראשית השנה הבאה – אני מקווה כי אוכל לעמוד בזה, אף כי אין זה בטוח כלל שכבר אהיה מסוגלת להופיע. אני חושבת הרבה על התפקיד, מפרקת אותו, בונה מחדש. ייתכן, שאם אמנם אהיה מסוגלת לחשק, לא אוכל לבצעו כפי שרציתי אז, לפני שזה קרה. ייתכן שארצה לעשותו אחרת. ואולי בכלל לא ארצה לשחק אותו יותר...
אני חושבת על תכנית קטנה, תכנית קמרית. ערב שלם של עצמי – הופעת יחיד. אני מתכננת אותו לאט-לאט. מין הופעת יחיד – ערב אינטימי...
"הביתה!" – אומר יעקב ספק בלצון אך עם הרבה רצינות. ותם ביקור שלישי.
* * *
חדרה של חנה טובע בפרחים, בשמים, שוקולד ומתנות. חדר לא גדול, עם וילון צהוב, מיטת ניקל גבוהה, ושולחן שרטוט. על הקירות ציוריהם של שלושת ילדיה. מכתבים מצוירים בכל מיני צבעים. נעים בחדר הזה. האחיות נכנסות אליו על בהונות רגליהן. הרופאים נכנסים גם לשוחח. מאז קרה המקרה לא מש יעקב רכטר, בעלה של חנה, מן החדר. תחילה אף ישן שם, כלומר – ישב ליד המיטה יומם ולילה בלי שינה. האחיות היו מתחלפות, הרופאים היו מתחלפים – עשרים וארבע שעות ביממה ישב לידה. עכשיו הוא ישן במלון ממול.
לחדר הוכנס שולחן שרטוט ושעה שאנחנו משוחחים, יש שהוא יושב איתנו, ויש שהוא יושב ליד שולחנו ועובד. מטיסים לו עבודה ממשרדו בתל אביב, ומנהל אל-על" במקום, שלמה עפרוני – מקיים שרות אקספרס מיוחד למרון רכטר. יום יום הוא בא אליהם, ולפעמים אף פעמיים ביום. גם במרכזיה הבינלאומית מכירים כבר את המספר בעל פה, מספיק לומר – רוצים לדבר עם רכטר או מרון. המרחק לארץ נתקצר מאוד – ובכל זאת...
בביקורי הרביעי היו פניה פחות טובים.
"היה לי לילה לא כל כך טוב, - אמרה. - אבל נמשיך. הביקורים מעייפים אותי מאוד. נדמה לי שכל היהודים בגרמניה היו כבר פה..."
היא מספרת על ארגוני נשים המופיעות כל שבוע עם מתנות ונאום קטן, על אשה אחת שמרבה לטלפן ולשאול את יעקב:
"נו, מה שלומה?"
"טוב," עונה לה יעקב. "היא מתקדמת."
"מתקדמת?" – נשמעת כעין נימת אכזבה.
כל אלה מספרת חנה כמו בתוך הצגה קטנה. מחקה את קולה של האשה, את קול בעלה, ממש הצגה קטנה הומוריסטית, גרוטסקית, על האדם שבא לבקר חולה ומגלה שהוא כבר בריא והפסיד מה שנקרא "מצוות ביקור חולים".
יעקב סיפר שבמצב קשה מאוד, בין ניתוח לניתוח, בין חזרה להכרה ואיבוד הכרה, היתה חנה מתלוצצת. היתה מצחיקה את הרופאים.
הומור – לעזרת אלוהים...
"ישבנו אתמול וניסינו לשחזר את הימים האבודים - סיפרה חנה - ויעקב הזכיר לי שבאחת הפעמים אמרתי משהו שאין הוא יכול לשכוח.
אני בעצמי מתפעלת מעצמי. ואיני יודעת אם המצאתי או קראתי זאת באיזה מקום. אני אמרתי - חנה משעינה את ראשה על הכר, מביטה אל התקרה, וכאילו קוראת מתוך זיכרונה: - אמרתי, שבמלחמה בין אלוהים לשטן היה השטן מנצח לולא הופיע ההומור."
שעות רבות יושב יעקב עם חנה ומנסים לשחזר ימים שהיו, חשוב לה לזכור. אותם דברים שנדחקו לתת-ההכרה מעיקים. ואינם נותנים לה מנוח.
"הלילה הזה שוב היה לא כל כך טוב. הרגל כאבה. כשקמתי בבוקר שוב לא עזר הרצפט של 'קחי לך אתגר, מטרה...' הכל נראה בסדר. גיסותי משקיעות בלי סוף. הגברת רכטר, אמו של בעלי, מפקחת, הבחורה שעובדת עם הילדים – כל המשפחה כל כך נהדרת. התיאטרון. מה יהיה – אך בעיקר כמובן, הילדים. פעם בשבוע אנחנו מדברים. אני מתכוננת מבעוד יום להיות רגועה. עושה חזרה עם עצמי..."
ובינתיים נכנס אחד הרופאים שמטפל בחנה למן היום הראשון. לקחו אותי לסיור לראות את בית החולים הענק, 1400 מיטות. שישה חדרי ניתוח גדולים ועוד הרבה חדרי ניתוח קטנים. הראו את חדר הניתוח של "פראו מרון", שהוא חדר מספר אחד, מיוחד לניתוחי גפיים. הרופא סיפר שמבחינה רפואית – התגברנו. מה היתה סיבת הסיבוך? "פציעה קשה ביותר ברגל שמאל, התרסקות של הירך ושל השוק. פציעת כלי הדם. חשבנו שנוכל להציל את חלקה התחתון של הרגל, אבל התפתחה גנגרנה."
הפציינטית עודדה את הרופאים
"מתי תוכל הגברת מרון לעזוב את בית החולים?"
"כשאך הצהבת תעבור, תוכל לעזוב ולקבל את המשך הטיפול בישראל, דבר שנצטער עליו."
היא פציינטית בלתי רגילה. היא אשה אמיצה באופן בלתי רגיל. ברגעים הקשים ביותר, ברגעים שאפסה תקווה, היתה זאת היא, הפציינטית שלנו, שעודדה אותנו הרופאים. באמת. היא תמכה בנו בזמן הריפוי, היא עודדה בכל מיני הלצות. היינו רוצים אותה איתנו עוד קצת ושהבעל שלה ייסע. רוצים אותה לעצמנו."
"בכל דבר היינו צריכים לפנות אליו והוא היה מהסס. פעם קראה: 'מה אתם שואלים אותו, שאלו אצלי'."
"זאת אומרת שחנה תוכל לשוב בעוד שבועיים-שלושה?"
"אולי. ולהמשיך בטיפול בבית חולים בארץ."
"לא - אמרה חנה - אני רוצה לחזור הביתה. לא לבית החולים. אני רוצה לשוב על רגלי..."
הדלת נפתחה, והאחות המטפלת בחנה, נזירה, נכנסה והביאה אתה משלוח מנות ענק. עוד משלוח מנות, מן הרב המקומי. הגישה לה תרופה, ויעקב התחיל לגלות סימני עצבנות.
"רגע, דוקטור. תגיד לי אם זה נכון. בדרך לבית החולים וכאן, אני זוכרת כבתוך מערבולת שאמרתי לכם, בכל מיני שפות אמרתי לכם: 'אני שחקנית. חוסו על הרגל שלי...' האם זה נכון?"
"לא, גברת מרון. לא אמרת כלום. היית מחוסרת הכרה."