12.8.74
עומדת האם. צל צלה של עצמה. לידה הכלה – הנערה-האלמנה; והאחות. ידיהן קלועות זו בידיה של זו, במין תקיעת כף שלובה לעד בצער, כאב, זעם, הבטחה.
פניהן מאובנות.
עומד האב, מובדל קמעה מן האחרים. עומד לבדו. הבן בא ועומד לידו. ושקט.
שוטרים מכוונים את התנועה. המכוניות מחליקות פנימה ומסתדרות שורות שורות. יוצאים משם אנשים מוכי חום, נבוכים. צועדים אל הרחבה שלפני בית הקברות ועיניהם מחפשות. מחפשות את המת שלהם. באים ועומדים ליד המשפחה ואינם יודעים כיצד לנהוג.
ואין יודעים כיצד לנהוג, באותן הלוויות של שכול בשנייה. הלוויות ללא דמעות מיטיבות.
אין בכי. יש אבל של אבנים. של לבבות שלמדו לחיות את השכול. שלמדו למות את החיים. שלמדו למשוך יום ליום ולילה ללילה שלא יידעו מנוחה, לא ימצאו נחמה עד שתבוא שעתם... לנוח.
שמונה הלוויות בשעה. כל חמש-עשרה דקות בדיוק, מגיעים שני קומנדקארים. ובכל אחד מהם הארון הצנוע – האחיד, העטוף בדגל הלאום. אמנון שלך, בהיר העיניים והחיוך, שאול הדק והעדין ומהיר הדיבור, ורמי שטרם מלאו לו תשע-עשרה, ויוחנן. בנים, ילדים, בעלים צעירים. טמונים בארונות האחידים של הלאום – מובלים על ידי כיתות חיילים, נטמנים לפי סדר וטקס ועיתוי – מטעם האומה.
השעון הגדול מורה חמש וחצי. שתי ההלוויות מתחילות לנוע. ובדרך עוברים על פני עיר לבנה של מצבות דוממות, הטובעת בים של פרחים, עד קצה האופק.
מן הקברים קמות דמויות שלא השגחת בהן קודם. רכונות היו שם, בין ערוגות הבושם. ושעה שעובר שם מסע ההלוויה, קמות הדמויות – איש ואישה, איש ואישה; אם ואב, אם ואב – הורים שכולים קמים מקברות בניהם, עם משפך, עם פרחים ביד, עם שתילים – מפסיקים את ביקור ההורים כדי לכבד את המסע.
*
מגיעים למשטח מכוסה בקרשים. משטח שמתחתיו כרויים כבר בורות, מוכנים לקלוט את מה שנשאר מן הנשמה והרוח והאהבה והמסירות, התקוות, והשובבות, מה שנשאר מדמותו של נער ישראלי שחרף נפשו ונפל שדוד.
הארון מורד בידי חיילים. שקים קטנים של חול, אחידים וסדורים כמו למיפקד, מקיפים את הבור. תכנם נשפך אל הקבר. דקותיים - והגולל נסתם, ולוח קטן עם שם ומספר. הרב אומר דברו, ואחריו המפקד – והאב אומר קדיש. "ועתה – הנחת הזרים. ראשון עיריית תל אביב, שני עיריית רמת גן – שלישי, היחידה." נסגר המעגל. חודשי המלחמה, הנסיעה לחזית לחפש את הבעל ולהביא לו חבילה. החבילות היוצאות כל יום במדויק, אינן מגיעות.
הציפיה למכתבים, שאינם באים. שמועות, והמורא הנורא – ושוב מסעות על פני בתי חולים בחיפושים. והמכתב שהתגלגל והגיע – והביא תקווה. ולבסוף בשורת איוב. ושוב חיפושים ונדודים – לחפש את העצמות. ושמא טעו. שמא הוא שבוי בכל זאת. החיפושים בכל העיתונים, ניסיונות לאתר. להאמין ולבסוף ההודעה שהגופה נמצאה ונטמנה. ב"אופן ארעי".
אלף פעמים חיית את מותו, וחיית את חייו. פה לא קוברים את המת שאתמול היית איתו. שעוד רוחו ומזגו חיים איתך. פה ישנה ודאות וידיעה אינטימית של מהות ומשמעות של לא עוד. שלו ושלך.
עומדת האם. צל צלה של עצמה. לידה הכלה – האלמנה הנערה, והאחות, וסבתא, וידיהן קלועות זו בידיה של זו – עד שרואים את הלמות העורקים. פניהן מאובנות ושחורות ורגליהן רועדות ומבקשות לכרוע תחתיהן. עומד האב מובדל – ומביט למרחוק. לא נאה לגבר להתייפח. חייב להיות חזק. והיה חזק, עד כה.
מן החלקה השנייה שמעבר למחיצה שומעים "אל מלא רחמים", לזכרו של נער אחר. עומדים ושותקים. מן החלקה השנייה שומעים גם הדי צעדים על משטח של עץ, המכסה בורות כרויים לקלוט את מתיהן. הולכים בחזרה אל השער. השמש מכה בכל עוזה. בארגזים מוכנים בקבוקים קטנים עם משקאות קרים. הולכים והעיניים דבוקות לאדמה הצמאה הזו שלנו – שאולי לעולם לא תדע רוויה...
ממול בא מסע הלוויה חדש. עם הנער שלה בארגז, עם המלווים שלה. נפגשים ומביטים אלה באלה. ובצד עומדים איש ואישה, איש ואישה, שתולים בערוגות הבושם של הילדים שלהם, עם משפך, עם פרחים, עם שתילים ביד... ואין הגה ואין הי.
ושקט.