אנחנו אחים!

18.7.69
אליק לקח את תלמה ואת גיורא ונסעו לטייל. הטנדר היה חדש ועמוד עמד בו ריח של ריפוד טרי. הצמיגים, אף הם, נתנו ריחם וכבר לא נדבר על הצבע החלקלק, המבריק למרחוק ומסנוור את העיניים, והמשגע את כף היד כשהיא נוגעת בחלקותו.

כל דבר חדש שאתה "היד הראשונה" שלו ושיד אדם טרם נגעה בו לפניך – משמח את הלב עד טירוף. הוא כמו שייך לך יותר. כמו נברא למענך "לפי מידה..."

אחר כך נוכחים לדעת שאין זה כורח המציאות. שהראשוניות אינה מקנה לך יותר מאשר הסרת העטיפה... אבל זה כבר לא לעניין הסיפור הזה...

הנה לפניכם ארבעה: אב, המוציא את ילדיו לטייל במכונית החדשה שלו, בן קטן בן שש, בת קטנה בת שמונה ומכונה בת יום. מין צעצוע ענקי של המבוגרים. מין פלא דומם של הילדים. דומם החי הרבה יותר מכל חי: מתנועע, נושם, מבריק, שותה, פולט, מספר סיפורים בדרכים, נושא אותך בחיקו כמו אם נאמנה וסבלנית. אם המרשה לך לנהוג בה ומוליכה אותך לאן שאתה רוצה. לפחות כך סבור היושב ליד ההגה ונהגי המשנה – הילדים.

"סע לכאן, סע לשם..."

ואותו יום היו סבורים החבריא שהם נוסעים לטייל. סתם לטייל ולראות את הסביבה ויותר מזאת להראות עצמם לסביבה במכונית החדשה "שלהם." כי, כידוע, כל מה שיש לילד הוא שלו. מה שיש לאבא ולאמא הוא "שלנו..." ובכן, נוסעים לטייל במכונית שלהם. ולא סתם מכונית – טנדר! חלומו של כל ילד באותם הימים הטנדר היה שיא הלוקסוס.

ובדרך עוברות עוד מכוניות. ויש כאלה שעוברות אותם: והם נזעקים, "עבור אותו. תשיג אותו..." איך זה ייתכן. אין עוד מכונית על הכביש כמו שלהם. בכל העולם כולו אין עוד יפהפייה כזו. כל העולם רואה זאת ומודה. והם רואים עוד דברים, כמו אלף כפתורים שאפילו אבא אינו יודע בשביל מה הם טובים, ומפעיל אותם מתוך פחד. והתוצאות מצחיקות ומפתיעות ומעוררות זעקות חדווה.

"הטנדר נוסע, הטנדר כה רץ..." שר אבא בכל קולו והפעם הילדים אינם אומרים לו "תפסיק, אתה מזייף" – כשהוא מחליף מילה או שתיים. הם מאזינים לשיר "הענתיקה" ומנסים להתלוות אליו – וכל העולם מתלווה אליהם. ברגע זה אין שום דבר בעולם זולת השלושה היושבים בטנדר. ואם עוברים שם אנשים הם נבראו רק כדי להיות קהל ולהתפעל. ברור כשמש-שבת קיצית ויפה זו. 

* 

"אבא, תן לי לנהוג קצת..."

"השתגעת – לילדים אסור לנהוג."

"מה את מתערבת?!"

"תלמה צודקת."

"מי שאל אותה. אז תן לי להחזיק קצת בהגה. טיפ טיפה."

 "אני לא מסכימה. אני יותר גדולה, אז כבר לי מגיע קודם."

"היא, עם ה'גדולה' שלה. לא מגיע לך כלום. את יותר גדולה אבל אני הבכור."

"בכור... שמור... בחור..."

גיורא מתחיל לייבב. ואחרי היבבה הזו ברור כשמש שאבא יגיד: "מה את מרגיזה את הילד!" ויתן לו להחזיק בהגה וכשיגיע תורה ייזכר שזה בעצם אסור וכי היא גדולה ולא תינוקת ובכלל: אין זה עניין לילדות. תמיד הוא מפלה אותו לטובה. כאלה הם האבות. אוהבים את הבנים שלהם. רק את הבנים שלהם!..."

"אני שונאת אותו" – סיננה תלמה מבין שיניה, קרובה מאוד לדמעות.

"מה לא נותנים לילדים האלה ואף פעם אין יוצאים חובתם. והקנאה הזו אשר ביניהם. רצח בעיניים יש להם. אסור להשאירם רגע לבד. יאכלו זה את זה. יהרגו זה את זה. "מה איתכם. יצאנו לטייל ובמקום לשמוח אתם מתקוטטים. כמו תמיד. זו הפעם האחרונה שאני לוקח אתכם..." נאום האב.

וכך הגיעו ל"פתח תקוה", שהיתה רדומה כמעט כמו בני ברק של שבת. ולא היו בה אנשים כדי שיתפעלו מן הטנדר שלהם. ובכלל, לא היה להם מצב רוח. המריבה עוד התבעבעה בהם. "'פתח תקוה'! מה פתאום נסענו ל'פתח תקוה'. מה יש כבר פה... תיסע לרחוב דיזנגוף..."

והאב עמד לסובב את המכונית ולנסוע את כל הדרך הארוכה ממנה באו ועוד הלאה, כדי להפיס אותם כשפתאום עמד כהלום רעם. ובאותו רגע ממש זעקו הילדים: "אבא, עצור. הורגים פה ילד..." מכונית שבאה מאחוריהם לא הספיקה לעצור ונכנסה בהם. קילפה בלא-רחמים פס רחב של צבע בתול. כמו בבשר חי חתכה במכונית. אבל לא לאב ולא לילדים ולא לנהג שבא מאחור, לא היה פנאי וראש לחשוב על הנזק. כולם זינקו בכיוון משהו נורא שהתרחש על שפת המדרכה. 

* 

על שפת המדרכה שכב ילד קטן זב דם. תחילה שמעו את צריחותיו. עתה רק נאנח. מעליו עמד ילד גדול יותר עם מוט ברזל בידו. מעלה ומוריד את המוט ומנחית מהלומות.

עוד מהלומה אחת וגם אנחות לא תישמענה... היה ברור.

ומסביב עומדים עוד ילדים. מביטים ושותקים.

"תפסיק!" – צעק האב ורץ ותפס את המכה בידו. "אתה מטורף. הרי אתה הורג את הילד הזה. איפה אבא שלך?" – צעק בהחזיקו ביד המחזיקה במוט, והיד השנייה נכונה לסטירת לחי מצלצלת.

באותו רגע ממש התרומם הילד הקטן שעל המדרכה ודמעות ניגרות מפניו הכאובות. הזדחל הילד אל המכה, טיפס עליו, עמד לידו מלוא קומתו הקטנה, פשט זרוע ילדותית ו...שילב בידו של הגדול. הבליט את חזהו ושניהם, המוכה והמכה, פצחו כמו בשיר:

"אנחנו אחים!"

וה"אנחנו אחים" הזה אמר: "זה לא העניין שלכם."

"אח מכה ככה את אחיו. הלא יכולת להרוג אותו. ראה, דם יורד מאפו."

"זה לא דם" – צייץ הזאטוט וניגב את פניו בשרוולו, מגניב עין מבוהלת אל הכתמים.

"סתם שיחקנו" – קבע האח הגדול. והקטן מאשר, "סתם שיחקנו..."

האב עומד כמו מוכה הלם ופיו פעור קמעה. וגם זה שנכנס לתוך המכונית שלו – עמד שם תוהה. ושניהם נדים בראשם. ואליק מתעקש – "איפה אתה גר. אני רוצה לדבר עם האבא שלך."

ואילו גיורא ותלמה: "עזוב, אבא. מה אתה לא מבין. הם אחים!"

שילבו יד ביד וצעדו מאוחדים ומפויסים.

"אנחנו אחים!"