11.11.66
תמיד שמח בבית ההוא בירושלים, תמיד נכנסים ויוצאים בו אנשים. תמיד השולחן ערוך לעוד שניים שלושה לבד מבני המשפחה ותמיד מקבלים אותך בסבר פנים יפות, בחיוך טוב ובהקשבה, כאילו לא עסקו בדבר אלא בהכנסת אורחים.
עולים לירושלים, משאירים שם את התיק, לוגמים מכוס תה טוב, חוזרים ונחים, אוכלים ארוחה מקבלים ידיעות. אם הבית הצעירה והנאה עבודה לה משלה. האב עוסק בעבודה משלו, הבנים לומדים ועובדים. דברים נעשים, ועסקים מתגלגלים והבית הוא מאוד בית – יותר מכל בית אחר בישראל. ותמיד איכשהו יש להם פנאי בשבילך.
אותו יום, בו יסופר להלן – היה הבית שונה מכרגיל. אמנם בכל החדרים ישבו כרגיל אורחים, אלא שסומק המאמץ ניכר על פני בעלי הבית.
"היכנסי בבקשה לחדר ההוא, מיד נתפנה" – ושומעים מן החדרים האחרים קולות גבריים בלבד, וקולה החם של אם-הבית, נשמע אף הוא מפעם לפעם, לסרוגין מארחים אבא-אמא-בן את האורחים בחדר ה"הוא". ונעלמים כמו לפי תור בחדרים שדלתם סגורה. וניכר מאמץ רב לשמור על החדרים ההם מפני עין זר, אפילו הוא ידיד.
"מה מתבשל שם?" בבית הפתוח שאין בו סודות.
"הלוואי וכבר התבשל," מחייכת האם.
ה"שושו" נמשך גם בשעות אחר הצהריים וגם בשעות הערב. מכוניות מתרוצצות, טלפונים בלי סוף, תה ועוד תה, ועוד תה כמו בישיבת הוועד הפועל. אבא-אמא-בן מתייעצים, צוללים לתוך הישיבה המתוחה בחדרים הסגורים, רצים לארח את האורחים המוסיפים לבוא, ולמרות החיוך הטוב – המתח הוא גבוה מאוד.
לא אירחנו אתכם יפה – הם מתנצלים וחוזרים ומתנצלים ודורשים לשוב בערב, לארוחת ערב, שתינתן להם כיאה, אי"ה יתברך.
אותו יום לא עלתה בידם המשימה. ועם ערב אף גברה המתיחות ובאמצע השיחה קפצה אם הבית מבוהלת, מיהרה להחליף בגדיה – "בואי מהר, ואסיע אותך לתחנה המרכזית – אבוי, איחרתי. ובגין כבר מחכה. לא אכפת לך. נעבור ליד הכנסת ומשם נוביל אותך ביחד לתחנה."
הבינותי שהמשפחה עסקה בתיווך לשלום – ערב תחילתו של המשפט הנודע. כל המשפחה, אבא-אמא-ובן.
*
בבואנו לאסוף את מר בגין הוא החליט שעת לארח. "ניגש ונשתה משהו. כולנו" – תבע. וגם לשיר רצה ולפטפט. והמארחת שלי – הלא אסור לה לגלות את פעילותה והיא מצטרפת למשחק – ומה שמתרחש בלבה אותה עת רק אלוהים יודע.
ומכאן לכאן והשעה כבר אחת-עשרה. יושבים אנו בחבורה גדולה. מר בגין והמארחת שלי פרשו לפינה ומשוחחים בחום. מישהו הולך לטלפן לבעלה, אני נתקפת בפחד ששוב לא אוכל לשוב לתל אביב, ובכלל, מה אני עושה בתוך כל החבורה הזו? הטרמפ הקטן הזה לתחנה המרכזית כבר אורך יותר משלוש שעות.
להפסיק אותם באמצע הדיון – לא אעז. אני עלולה לקלקל עוד את תיווכי השלום שאסור לי לדעת עליהם. להשתתף בהם איני יכולה הלא זרה אני, ללכת איני יכולה – רחוק המלון בו אנו נמצאים ממרכז העיר. אזרתי עוז וביקשתי שיביאו אותי לתחנה. כולם ביחד. יוכלו להמשיך ולדון בשובם – חשבתי בלבי.
בתחנה לא נמצא עוד אוטבוס. ב"חאפר" אחד התקוטטו על נוסע. (מיתון או לא מיתון). ישנה עוד מכונית הממתינה לצאת לתל אביב, אך היא ריקה. ועד שתתמלא יעבור זמן רב. הנהג אמנם מבטיח שיחכה אך מעט ו"עוד מעט ניסע" – אך לך ותאמין ל"חאפר". הלא לא יסע ריק לתל אביב.
ואני – לא נעים לי לעכב את כל החבורה הנכבדה שנמנו עימה עוד שני חברי כנסת והמנהיג של המפלגה השנייה בגודלה בישראל – וביקשתי כי יילכו. זה כבר יהיה בסדר.
בגין פקפק אם להשאיר אותי או לא להשאיר לבד בתחנה החשוכה, והוא ניגש למכונית. באלגנטיות רבה פתח את דלתה, נטע נשיקה על כפי נוסח פולין וביקש מן הנהג שישגיח עלי היטב.
*
והנהג – התניע את המכונית וזינק קדימה כאילו נורה מתותח. לפתע עצר את המכונית ותפס ראשו בידיו:
"אוי ואבוי, זה היה בגין!"
"נכון."
"בגין עמד ליד המכונית שלי ופתח את הדלת שלה עם היד שלו ואני כמו אידיוט קם ומכניס למהלך!"
"איזה מין בן אדם אני. בגין אומר לי תשגיח עליה יפה – ואני חמור. מה אני עושה – מכניס למהלך ונוסע. יכולתי להגיד לו שלום אדון בגין. יכולתי להגיד לו שמי רחמים מזרחי. והוא היה אומר לי שלום רחמים מזרחי. אולי אפילו היה אומר לי משפט, אולי אפילו שניים."
"ניסע," העזתי להציע.
הוא עלה מנבכי איזה חלום שחלם. "לפקודתך, הגברת!" נמתח בתוך מושבו וכמו הצדיע. המכונית חורקת ונאנקת ואנו יוצאים לתוך לילה בלי אור. משום מה מאוד לא נעים לי ומין פחד יורד עלי.
בתחנת הבנזין שעם הדרך הראשית, עומדים נוסעים ומרימים ידיים. והוא עובר על פניהם ביעף. בכלל לא כמו "חאפר".
"היו שם נוסעים. למה אינך מעלה אותם?"
"אנחנו נוסעים ספציאל."
"אבל, אדוני. אני לא רוצה ספציאל. אני רוצה שרות."
"אני לא יכול לקחת נוסעים עם גברת שהמנהיג שלי בעצמו הביא אותה לטקסי שלי, פתח את הדלת של המכונית שלי, ונתן לה נשיקה על היד. בחיי שאף אחד לא יאמין לי. מחר אני מספר את זה בתחנה והם ימותו מקנאה. ככה, אתמול, היתה לנו מריבה. יש לנו שניים בתחנה של המערך. אמרתי להם: ממזרים שכמותכם. רואים. איך שלכם מכרו אתכם. רק המפלגה שלי עמדה על הזכות של הכבוד שלנו, של נהגי השירות. איך עמדה המפלגה שלי בשביל הכבוש של הזוטובוסים, אה! איזה פנים יש לכם. הצבעתם בשבילם והם מוכרים אתכם. ה - - - האלה. אוי תסלחי לי על הלשון שלי. נהגים. מה לעשות."
"ומה את אומרת – יהיה משפט. לא יהיה משפט. בטח בשביל זה דיברו איתך. מה שיגיד בגין ומה שהוא יחליט, זה בסדר. אני אלך אחריו לאש ולמים. יגיד לי: רחמים קפוץ לתוך בית בוער – אני קופץ. יגיד לי קפוץ לתוך הים ותשחה ולא תשוב למען המולדת - אני קופץ. ככה זה. הוא כמו האלוהים שלי. אבל, אני לא רוצה משפט. זה יעשה לנו בושות. ושמחה לאויב, וככה יעשה מצב רוח. והמניות שלנו יפלו. ואלה מן המערך שבתחנה יגידו: "רואים, ממזרים שכמותכם. איך המנהיגים שלכם לא יותר טובים משלנו. יותר גרועים. איך הם עושים שקרים, יעני. איזה פנים יש לכם?!" אז מה את אומרת – יעשו פשרה?
*
באמצע הדרך עצר אותנו פטרול של המשטרה. ודרשו לבדוק ניירות ולראות מי במכונית – והנהג שלי יצא אל השוטרים ולחש מה שלחש על אוזנם. אחד ועוד אחד הכניס ראשו פנימה. הסתכל בי, ומשך בכתפיו:
"אז מה?!"
"אז מה, אז מה," רטן בינו לבינו. "אין להם כבוד, לאלה. אין להם. אמרתי להם נוסעת איתי אישיות רמת מעלה. ידידה אישית של בגין. אז מה? איזו משטרה."
"אל תצטערי שזה לקח זמן. רוצה – אני אסע מאה קילומטר לשעה. כמו שאת רואה את הטרנטה שלי הישנה משנת 43 אז כשאני רוצה היא תעשה בשבילך מאתיים קילומטר לשעה. תני רק פקודה. חה-חה-חה. איזה מזל שיש לי. איזה כבוד נורא. אף אחד לא יאמין לי בתחנה."
הוא לא הסתפק בתחנה המרכזית של תל אביב והביא אותי עד דלת ביתי. ולא רצה לקבל תשלום. בשום אופן לא. לא מידידה אישית של המנהיג.
"אבל, רחמים, אני עיתונאית ואני מקבלת את הוצאותי בחזרה. ולבד מזה – אף כי המנהיג שלך הוא באמת אדם נפלא אני פגשתי אותו רק ב..."
"עכשיו אני נוסע בחזרה לירושלים," נכנס רחמים לתוך דברי בתוקף, כמי שאינו רוצה לשמוע. "וכל הדרך אחשוב על הכבוד שהיה לי. ועיניו אמרו: אל תקלקלי לי את הסיפור."