30.9.77
איכשהו קמים בבוקר ליום חדש. מסובבים את הכפתור וכבר יש אפילו חברה. אמנם קשה לנהל דו-שיח עם רדיו, אולם יש קול בבית. לדבר אל עצמך לא נעים. אבל זה לא, זה עוד יבוא – מבטיחים בעלי ותק במעמד ה"שוב רווקים" ושאר אנשים מבוגרים החיים בגפם.

אם יש עוד רגע פנאי, מצלצלים לאמא או למישהו אחר שכבר יצא לגימלאות ויש לו שהות לדבר איתך וגם הסבלנות הנבונה לכך. אפשר לצלצל גם לאיזה "קולגה". מדברים על מזג האוויר, על איך ישנת, על מה מופיע בכותרות ועל כך שזה כיף לחיות לבד.

על כל שונאי! – אומרים בתוך הלב, אולם הרבה פנאי אין לבכות את עצמך ולהשתתף בצערך שלך. צריך להזדרז לעבודה או לרוץ לסידורים. לשתות את קפה-הבוקר ולקרוא בעיתון. עושים קצת קוסמטיקה, להיטיב את המראה, שהרי לעולם אין לדעת את מי תפגשי, ובעיקר – ש"האויב" לא ידע איזה לילה אבוד זה היה. מתלבטים מה ללבוש היום, זורקים מבט אחרון בראי, והעיניים הטובות שלנו, המחבבות אותנו מאוד, מעניקות מחמאה מאשרת. את בסדר – אומר הראי לעיניים. את אפילו חתיכה...

הדלת נסגרת על בעיותיך המיוחדות עם המפתח במנעול. מעתה והלאה את ככל האדם, עד ששוב יבוא הלילה. בכל זאת, כל ימות השבוע עוד אפשר להסתדר איכשהו, בעולם הנשוי הזה. אבל לא טוב, מאוד לא טוב בשבתות, בערבי שבתות. 

ולא חשוב שהראי אומר לך שאת חתיכה, ולא חשוב שאת חכמה ומלומדת וכולם יודעים זאת. ולא חשוב שביתך יפה ותענוג לשמוע בו מוזיקה ולהסתכל בתוכניות הטלוויזיה. וגם לא חשוב אם הזמינו אותך לבוא למשפחה פלונית, או להתארח אצל ידידים. הרי כולם יהיו שם נשואים, ואת תבואי לבדך ותלכי לבדך, או זוג נשוי ילווה אותך לביתך, והאישה תאמר לבעלה, יוסקה, מה איתך. לך ללוות אותה עד הדלת. אולי היא פוחדת. 

את פוחדת בבית שרק את נושמת בו.. ואם המשפחה מציעה לך לבוא להתארח אצלך, אז ראשית את עייפה. שנית, אינך רוצה שיראו אותך יושבת בגפך, ובסוף הביקור תישארי לבדך עם הכלים בכיור. אז איכשהו את נסגרת בערבי שבתות ובשבתות. איכשהו נשארת תמיד לבד, אבודה בין קירות, - אומרת שושנה, ועיניה הגדולות הכחולות נהפכות לכחול-כהה ותועות על הקירות, כמחפשות מחבוא להסתתר בו.

*

ואני אומרת, שכל השנה – מילא. אפילו בשבתות. אבל החגים, אלוהים אדירים! החגים הנוראים הללו. כל העולם כולו כמו מוזמן לחגיגה, מכל החלונות בוקעים אורות של בית חם, ורק אני מין סרח עודף. מה יש בי, איזה פסול יש בי? – אמרה רבקה. מה עושים בחגים?! מה עושים איתם?!

השאלה נשאלה בכובד-ראש וכולן פרצו בצחוק אווילי. צחוק שאי-אפשר היה לחדול ממנו. חג ועוד חג וכבר אין כוח לשבת בבית ולהעמיד פני אושר. מישהי מצלצלת ומזמינה אותך לארוחת ערב. תהיה גם חברה טובה, בואי, - היא מפצירה. מסירים את השריון והולכים. מופיעה גם חברה למעמד – לוקחים גם אותה. מין אחווה גדולה של נשים לבדן. מצווה לגונן עליה, להתחלק עמה בקמצוץ הבידור החברתי העתיד. אולי יהיה שם מישהו בשבילך, מותק, - אומרים לחברה. אולי יהיה...

לובשים את מיטב הבגדים. נותנים גם משהו לקישוט נוסף לחברה. מתייפיפים. מופיעים במקום המיועד שעה אחרי המועד. המארחת נדה בראשה על הסף. חשבתי שכבר לא תבואי. הוי, עוד אורחת. כמה אני שמחה. בואי, יקירה.

המארחת היא אישה מבוגרת, עם שתי שורות פנינים על חזה גדול, עם פימה, עם ביטחון שנובע מהרבה שנות חיים כ"פראו דוקטור". זורקים עוד מבט לראי שבפרוזדור, מעצבים את ההופעה הבוטחת, נכנסים: יושבות עוד ארבע נשים נאות, במיטב שנותיהן. יחד עם המארחת ואיתנו – שבע נשים לבדן בימי חג ומועד לישראל.

ואיפה "הר דוקטור?"

לא שמעת? – נאנחה המארחת, - לא ידעת... מן הקיר מביטות בנו עיניו הטובות של גבר שהלך לעולמו. חברתי הביטה בי. אני הבטתי בה וליטפתי את ראשה הנחמד. כשנפל בעלה היתה נערה, כמעט ילדה. עכשיו היא שייכת לעולם האלמנות, לעולם הנשים האמיצות שאין להן גיל ואין בהן שמחה. כמה שנים היתה נשואה לו, שנתיים, שלוש? וכבר עשר שנים היא חיה לבדה, מגדלת בת שהיתה לבת-מצווה. והבת אומרת לה לא פעם: אמא, נמאס. עד מתי נשב ככה? תתחתני...

מר דוקטור שבתמונה על הקיר, כמו מתנצל. לא נעים לו. לא בי מדברת נבואת הזעם. לא עליכן נאמר והחזיקו שבע נשים באיש אחד... אני כבר לא איש ואתן נשים יפות, נפחדות, מלומדות, עסיסיות. זו איזו טעות פטאלית. זה איזה חלום רע. 

סובבנו ראשינו מתמונת הגבר שבחבורה. לא לראות אותו. שלא יביט בנו. ניסינו לשמוח בחגינו – ושמחת ושמחת... שרנו גם התלוצצנו, סיפרנו על הישגים בעבודה, על בעיות, על ספרות ואמנות, כיאה לנשים תרבותיות. התווכחנו גם על הממשלה, על הקו הפוליטי שלה, שוחחנו בחום מלאכותי על החנינה ועל הלבנת חטאים, כולל דיין. על כך שכנראה היה זה צעדו המבריק ביותר של בגין, החזרת העטרה לדיין. שמלבדו מי יש לו בממשלה, מלבד דיין ואשתו. דיברנו על הכל, בבקיאות, באוטוריטה, בשיכנוע ובחוסר-עניין מוחלט. אנשים החיים בגפם כואבים בעיקר את בעייתם... בייחוד כך הנשים. אחר ככלות הכל, החברה שלנו אינה בנויה על בודדים ובודדות. לא עליהם ולא למענם ולא בהתחשב בהם. החברה שלנו בנויה על התא המשפחתי. המוסר שלנו גם הוא משפחתי. העבודה, ההישג למען המשפחה. אנשים החיים בגפם – מיהם, מה הם, בשביל מה הם.

*

הצעירה בינינו היתה גם היפה בינינו, אף כי אין זה מחוייב המציאות. בחורה תמירה, שחורה ונאווה. בחורה אינטליגנטית, עובדת סוציאלית. לו הייתי נשואה, - אמרה, - לו הייתי נשואה, הייתי פותחת משרד לזיווג זיווגים. משרד ממשלתי הייתי פותחת. אני מכירה את הבעיה, ואני יודעת. ממדיה כבר חורגים מזמן מתחום הפרט. הבעיה היא ממש בעיה לאומית. אסור, אסור בתכלית האיסור להשאיר אותה עוד ל"גורל". לאנשים מבוגרים אין "גורל" מקרי. צריך לקחת אותו בידיים. צעירים נפגשים. מבוגרים, אלה שמפרנסים את הצעירים, אלה שהם עמודי התווך של החברה, נמקים בבדידותם. גם גברים סובלים, אך בעיקר הנשים. במדינה כשלנו, שיש בה רוב נשים – אני בטוחה, שלו ערכו מיפקד, היו נוכחים, שהשערתי מבוססת. במדינה שחסרים גברים, צריך לחשוב בצורה אינטליגנטית על מציאת פתרון. אולי ביגמיה גלויה, חוקית. אולי להזמין לישראל יהודים פנויים. לארגן חגי-עם לרווקים. אבל בראש וראשונה לערוך מיפקד. למצוא איזו דרך מכובדת להפגישם ולא להשאר זאת בידי שדכנים שהמניעים שלהם ידועים, והמשדכים גם לשעה ושעתיים...

* * *

גם לו הייתי אלמנה, הייתי מעיזה לעלות על הנושא. אבל במצבי, כל מה שאני יכולה לעשות הוא לשחק את הנערה. לזכור שאני כבר בת שלושים וחמש, שאין לי עוד הרבה שנים ללדת ילדים. לא מוצא חן בעיני להיות אם מחוץ לנישואין. פשוט, איני מסוגלת לעשות זאת, לא לילדי, לא להורי, לא לעצמי. אולי איני גדולה מספיק, אולי ראיתי יותר מדי.

אז מדוע אינך עושה משהו?

אני עושה – כלומר, אני בוכה. מה עוד ניתן לעשות?...

במקום לבכות, תרדי מכאן. תרדי! – את שומעת.

לאן?

לסוריה. לסוריה. קהילה קטנה, שיש לה יותר שכל בראשה מאשר המדינה הריבונית שלנו. לא התביישו וביקשו חתנים באמריקה. הערבים עזרו. האמריקנים עזרו. וכאן מדינה שהבנים הולכים בה לעולמם לפני ההורים, מדינה שיש בה כל כך הרבה אלמנות מלחמה, שלא תעצור לרגע ותחשוב מה עושים למענן. שכל מה שמסוגלים להגיד להן הוא פסוק שלא טוב היות האדם לבדו... אין פה גברים. זהו. זאת אומרת, גברים יש, אין בעלים.

ארץ ללא גברים.

בל נגזים. גברים יש, פה ושם. לעתים אף מזמינים לארוחת צהריים. יש שאפילו מגדילים לעשות ונשארים ללינה, יבורכו המילואים... ארץ קטנה והגבר הישראלי פוחד מאשתו. מפעם לפעם הוא אוזר עוז, או שאשתו נוסעת לחופשה, והוא נשאר גם לשבת. ויש גם לך שבת מכובדת, כמו לכל עם ישראל, עם נרות וקידוש והילדים יושבים סביב השולחן "כשתילי זיתים" ולחייהם פורחות מאושר ועיניהם נוצצות. ובמוצאי שבת הוא מזמין אותך לסינימה באיזה פרבר. אבל בחג – בחג צריך להיות עם המשפחה. החג קודש למשפחה הנושאת את שמו, איך אפשר להזניח את ילדיך לטובת ילד שאביו נפל כדי שאתה תוכל לחיות, אתה ומשפחתך וארצך...

שלי, הציע לי, שאבוא עם הילדים לחוג את החג בביתם. שאשתו מיטיבה לבשל והיא טובת לב ותשמח לארח משפחה שכולה. אמר את זה במילים אחרות, אמר גם, שהוא מקווה שנהיה חברות. אבל איך אפשר לשבת ולראות במו עיניך את משפחתו של האיש שאת אהובתו. איך אפשר להיות נבזה כזו ולתת לאישה לשרת את האהובה...

*

הקשישה בינינו צוחקת בארס. היא אלמנה ממלחמת קדש. כעין "מוכתר", אוטוריטה. מפחידה! עניין גדול – היא אומרת. צריכה היית ללכת, בתי. מגיע לך. האמיני לי, שלולא אנחנו, הנשים האחרות הצדדיות, שאפשר לפצות בהן את הנשמה על השיגרה והשממון בבית, היו הבעלים הללו עוזבים את בתיהם כבר מזמן. מזמן היו עושים את נשותיהם לקולגות שלנו. הרי אנחנו למעשה מקיימות להם את הבתים המתמוטטים שלהם. אנחנו מפיחות רוח באח המשפחתית הדועכת. בלעדינו היה התא המשפחתי המפואר מתפורר כבר מזמן ושובק חיים לכל חי וכל העולם היה מאושר בדיוק כמונו. ואז היה העולם מחפש פתרונות חדשים לבעית הבעיות של האדם – הבדידות. היתה אולי קמה חברה חדשה, שאינה בנויה על התא המשפחתי. חברה שחזרה אל השבט, אל משפחות גדולות, יוצרת נישואין קצובי-זמן. אני יודעת... משהו היה קורה. על כן, בתי, תלכי אליו כאשר יזמין בפעם הבאה. אשתו חייבת לך הרבה תודה.

הבעיה שלנו – אומרת עוד אלמנת קדש, - הבעיה שלכן, שאתן נשים העומדות ברשות עצמכן. שאתן יפות, משכילות. שיש לכן מכוניות. שיש לכן הכל ואין מה לתת לכן. מלבד לב. ולב כבר אין. איש לא יחשוד בכן שחסר לכן משהו. אפילו לא מעיזים לגשת אליכן ולשאול. לא טוב להיות אישה מוצלחת. צריך להיות מסכנה. אפילו בשפל הנוראי הזה בגברים, מסכנות מוצאות בני זוג. להיות מסכנה ובלי מקצוע. להיות אישה צריך לדעת. זהו פול-טיים-ג'וב – אמרה כבעלת ניסיון.

אז למה את לא נישאת עד כה?

משום שאני נשואה לעם ישראל. אלמנת גיבור מלחמה נשואה לעד. היא אלמנה לאומית, מבינות? נוסף לכך, במשך כל עשרים שנות אלמנותי, איש לא הציע לי נישואין ברצינות. אף לא גבר אחד...

אבל את נהדרת! – אמרה חברתי, אלמנת ששת הימים, ודמעות עמדו בעיניה.

דמעות עמדו בעיני כולנו. הבטנו בה, וראינו את עצמנו. את עברנו – את עתידנו.

שבע נשים: במיטב שנותיהן. שלוש אלמנות מלחמה, שתי אלמנות "פרטיות", אחת רווקה! והשביעית שומעת ושותקת. היא נשואה וערב חג היא עמנו. פניה קשובות, כואבות, משתוממות:

*

טיפשות, איזו טיפשות! – קראה לפתע השביעית, - וקופצת על רגליה – לשמוע אתכן אפשר לחשוב שכל האושר טמון באיש. טמבליות! לו ידעתן כמה אני מקנאה בכן. בכל אחת מכן! – אספה את צעיפה ויצאה אל הרחוב. סובבה ברוח שבאה מאי-שם, סובבה וסובבה וחיכתה שיכבה האור בחלונות ביתה.