16.6.77
עם רבין בלשכתו ובביתו
"אינני חי בהרגשה של מרירות ואכזבה. בכל תפקידי, מאז הייתי נער בצבא ועד רמטכ"לות, שגרירות וראשות המדינה, חייתי על העקרון שבפתגם האנגלי: 'אינך יכול להשביע רצון כולם – השבע, אפוא, את רצונך אתה'... אני שלם עם עצמי," – אמר לי מי שהיה ראש הממשלה עד לפני שלושה חודשים, בלשכתו הקטנה בתל אביב.
לשכה צנועה, אי-שם בסוף רחוב ג' בקריה, בבית קטן ואפור, כמעט אלמוני. עם כל ההילה שכמו-גזה, והמבוכה סביב הדמות של ראש ממשלתנו האחרון ומפלגתו – אי-אפשר להימנע מהשתתפות בצער המחנה הזה, שיצחק רבין עמד בראשו. כואב כלשהו, שאחד האנשים הטובים שנשא בתפקידים בכירים במדינה, שחייו מרצפים פרקים מזהירים בחיי האומה – נדחק לקרן זווית. כואב כלשהו לראות באיזו מידה של כבוד ואיפוק ורצון לעבור לסדר היום – הוא נוהג כעת. איך הוא מקבל את מצבו בשקט, אפילו בסבר פנים יפות.
יפות עכשיו פניו של רבין. רגועות, גלויות. הוא משוחח איתך קשוב לשאלותיך, לנוכחותך ומביט לך ישר בעיניים. לא עוד ההתחמקות והבטה לצדדין, שכבר כרמטכ"ל היו מתאוננים עליה חבריו. "יצאתי ממנו אחרי שעתיים של שיחה, בהרגשה שהוא אינו יודע עם מי דיבר. לא הרים אלי עיניו אפילו פעם אחת," סיפר לי פעם מפקד קרבי חשוב.
יצאתי אחרי שעתיים של שיחה עם רבין, בהרגשה שישבתי עם אדם מיוחד במינו. בהרגשה של זכות.
אני מאמין שנשוב לשלטון – השאלה היא מתי ואיך
מר רבין, האם אתה חושב שמפלגתך תשוב לשלטון?
"אני מאמין שנשוב. השאלה היא מתי ואיך. איך תדע המפלגה לכלכל ענייניה, כדי לממש את יכולתה לחזור.
"אחר שתתאושש?
"מי?"
המפלגה, אתה. אתה כבר התאוששת?
"מובן שהיתה הרגשה קשה בהיוודע תוצאות הבחירות. כבר דובר בזה. ידענו שנקבל מכה. אבל לא הערכתי שעד כדי כך. אני חושב, שמפלגת העבודה שילמה מחיר כבד בעבור מה שהתרחש בצמרת שלה, שהיתה זו יותר הצבעת-מחאה נגד המערך ומפלגת העבודה מאשר תמיכה במדיניות הליכוד.
"מה דעתך על מדיניות הליכוד עכשיו שהוא בשלטון?
"לדעתי, המדיניות אינה נכונה. עברו רק שלושה חודשים מאז כניסת הממשלה החדשה, שלושה חודשים של האלטרנטיבה, וכבר מתגלה הפער בין התיאור המילולי וההצהרתי לבין מה שמתרחש. השארנו ירושה עצומה, ביטחונית, מדינית. השארנו עוצמה, חופש תמרון מדיני – כל אלה הולכים ומתבזבזים. אלמלא נכנסה ממשלה זו בנסיבות נוחות לישראל גם מבחינת המצב בעולם הערבי, ועם הירושה שהשארנו – כבר היתה מתגלית המדיניות הנוכחית כחמורה ונחשלת."
עד כדי כך?
"עד כדי כך."
אני מתארת לעצמי, שזה גורם תיסכול רב כשעוסקים בנושא, יוזמים, מגיעים להישגים, נמצאים באמצע איזה מיבצע שטרם גילו בו את כל הקלפים, ופתאום בא מישהו אחר ואומר: זוז קצת, התור שלי הגיע. בוודאי קשה לראות איך האחרים ממשיכים בביצוע משהו שלבך נתון לו ושהתחלת בו...
"הייתי כבר מוכן לזה. הרי לקראת סוף מסע הבחירות קרה מה שקרה לי באופן אישי, החזרתי את המנדט למפלגה שלי ולא הייתי עוד מועמד לראשות ממשלה."
האם מותר לשאול אם בתבוסה זו למפלגה היה לך קורטוב נחמה בעובדה, שיריבך לא זכה לראשות הממשלה?
"אני הצבעתי בעבור המערך. מכאן שגם בעבור מועמד המערך..."
האם יש לך הרגשת רווחה בתום הסערות? איך אומרים: הצלחת לפחות לתפוס קצת שלווה?
רבין נושם עמוקות. "מובן שרווח לי. באופן טבעי אין עלי עול תפקידים וביצוע. במשך כל חיי, למעט תקופה קצרה בין סיום תפקידי כשגריר ועד מרץ 74, כשנכנסתי לממשלה כשר-עבודה, בעצם מאז קום המדינה לא היה לי שום חופש. לא הייתי במצב שלא הייתי נתון בו בעול ובאחריות. לא יום ולא לילה בצבא. דומה, אך קצת אחרת, ובפיקוח מתמיד – כשגריר. בכל התפקידים אתה חייב לשקול ולהכריע. להחליט. לא דיונים אקדמיים. סיכום וביצוע. ובייחוד כך בתפקיד ראש ממשלה.
ודווקא כאן, כמדומני, ממשלתך נכשלה. לא חתכה דברים. לא החליטה.כשאדם נמצא במרכז – יש ידידים של המעמד; הלך המעמד – הולכים הידידים
"אין זה נכון. ימים יגידו שאין זה נכון. ממשלה זו החליטה החלטות בנושאים עקרוניים. אין כמעט נושא שלא קבעה בו החלטות – בביטחון, בכלכלה, בהעדפת הייצור. אך בראש ובראשונה בביטחון. נתנה אתנחתא.
"כן," הוא ממשיך בינו לבינו, "יש לי יותר שקט נפשי, יותר פנאי, אף כי אני עסוק מאוד בתפקידי כחבר-כנסת, שהוא תפקיד מכובד וחשוב. אני מתכונן לעסוק בו במלוא כובד הראש ובמלוא האחריות שתפקיד כזה מטיל, בייחוד בוועדת חוץ וביטחון, נושא שאני בקיא בו ומעוניין בו במיוחד. אמשיך להביע דעתי בכל המתרחש במישור המדיני והבטחוני. אני נוסע בשליחויות שונות מטעם המדינה והמפלגה. בזמן שנותר לי ישנה משפחה, ישנם ספרים, ישנו טניס, ישנם ידידים."
ישנם ידידים?
"כמובן. וכי למה לא יהיו לי ידידים? כשאדם נמצא בעמדות מרכזיות, הוא מועד להתיידדויות של קוניונקטורה. הולך המעמד – הולכים הידידים. מי שלא יודע להבחין בין ידידי-אמת שטיפח וטיפחו אותו במרוצת החיים, לבין אלה שבאו לו עקב התפקיד – ינחל אכזבה. לא נחלתי אכזבה... אבל בכל זאת, נשארו לי ידידים בודדים גם מתקופת ראשות הממשלה..."
שוחחנו על הספר, שהוא עוסק בהכנות לכתיבתו. כל הנושא הופסק בזמנו, עכשיו חוּדש. רבין מספר, שהוא כבר כמעט סיים את כתיבת ראשי הפרקים ועכשיו יעבור למלאכת ההכתבה. הוא מספר, שיכתיב לרשמקול.
בלי מזכירה, בלי אדם בחדר שמדברים אליו?
רבין מחייך: "אני מעדיף להסתייע ברשמקול," הוא אומר. "אני משער, שיהיו עשרות, מאות שעות של הקלטה... סוף סוף יש מה לספר..."מה יהיו פרקי הספר?
השירות בצה"ל, שמסתכם ברמטכ"לות ומלחמת ששת הימים, ימיו כשגריר בארצות הברית והמאבק לתוצאות הניצחון. ראשות-הממשלה שהיתה צריכה להתמודד בתוצאות מלחמת יום הכיפורים.
ומה ביחס לרבין האדם?
הוא מהסס. כאילו בטל בששים האדם בתפקידים כגון אלה. לא אקסטרוברט הוא רבין. כמו תמיד, הוציא עצמו וענייניו מתחום התעניינותו של הציבור. אני חושדת בו, שהוא מעמיד פנים כלשהו, כאילו לא הבין שאלתי. הוא מבטיח, שכמובן כל כותב נותן את נקודת-הראות שלו, אפילו ישאף להיות אובייקטיבי.
תתעשרו מן הספר?
"האספקט הכספי לא מילא כאן תפקיד. יכולתי לקבל הצעות טובות יותר מהוצאות אחרות, יש לשער... ביכרתי ללכת בדרך הסלולה, המבטיחה טיפול טוב ומכובד בספר."
שתינו קפה שחור. המזכירה הקטנה, היושבת בחדר הסמוך, ליד מרכזיה קטנה ומיושנת, הביאה אותו בנועם. חדר ספרטני, המזכיר חדרי מח"טים במחנות צבא. תצלומים מסורתיים עם הקדשות על הקירות, שניים-שלושה רישומים ופורטרטים של היושב ליד שולחן-הכתיבה הקטן. שום סימן-היכר אחר של סמלי המדינה או של האנשים העומדים כיום בראשה...
בניגוד לדרך שמקבלים אותך פקידים קטנים וגם בכירים, לא הופרעה השיחה על ידי טלפונים.
אני חושבת לי: לו קרה לי כדבר הזה. לו הייתי ראש-ממשלה, עם כל הפומפה והחנופה והאחריות והזוהר והמשלחות הזרות, והטלוויזיות ומשמרות הכבוד והמכוניות ו"חרשים-אילמים" אנשי ביטחון, וגדודי הפקידים, וכיתות הפקידות, והקול המנומס הפונה אליך אחרי מאמצים ובריקדות – ופתאום אני יושבת לי באיזו לשכה שאירגנו לי, רחוקה מהכרעות של ממש, כשאחרים יושבים במקומי ועוסקים בדברים שהתחלתי ולהם נתתי לבי – אני חושבת, שלא הייתי מחזיקה מעמד.
סמוקינג במקום חאקי
"על כל מה שעשיתי לא מגיעה לי תודה מאף אחד. כל ימי עשיתי ועסקתי במה שרציתי. נתמזל מזלי וניתן לי לעשות כחפצי. לתת למדינה ככל יכולתי. ראי, רציתי להישאר בצבא אחרי מלחמת הקוממיות – נשארתי והגעתי לכהונת רמטכ"ל. עוד בהיותי בצבא, לפני מלחמת ששת הימים, פניתי לאשכול וביקשתיו להיות שגריר בוושינגטון. הוא תמה. אחרי הניצחון במלחמה עוד יותר התחזק בי הרגש, שהצד המדיני הוא הקובע, ולא מה שקורה בשדה."
וכך החאקי נהפך לסמוקינג. בין 31 בדצמבר 67 ל-1 בינואר 68 פשט את המדים. "באחד בפברואר הגענו לארצות הברית, ב-18 נכנסתי לתפקיד." חמש שנים היה שגריר והוא גאה על תרומתו בביסוס היחסים בין ישראל לארצות הברית, שכמותם לא ידעה ישראל. הוא ביקש לסיים את שליחותו, מתוך החלטה ללכת לחיים הפוליטיים. הוא האמין, ששם מקומו.
"לא הייתי חבר מפלגה כאשר הייתי בצבא ולא בלכתי לוושינגטון. סברתי, שאיש-צבא בדרג בכיר לא צריך להיות חבר פורמלי, אף כי דעותי היו ידועות וברורות. חזרתי לארץ ונכנסתי למירוץ הבחירות ולפעילות במפלגת העבודה. הבחירות היו מהירות, בלתי-צפויות לחלוטין, עוד בספטמבר 73 לא ידעתי היכן אני עומד... בעצם, אז נפגשנו."
פגישה בפריז
התפלאתי שהוא זוכר רבין הוזמן להיות אורח-הכבוד בוועידה האירופית הראשונה של פעילי ה"בונדס", שהתקיימה בפריז. היה ערב ראש השנה. הגיעו פעילים יהודים עשירים מגרמניה, משווייץ, מהולנד, מארצות סקנדינביה ועוד. הפתיחה היתה מפוארת. רבין כובד, כפי שיהודי הגולה יודעים לכבד מפקד-הניצחון ושגריר ישראל. הוא אמר, בין השאר, שאף פעם לא היה לנו כה טוב, לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה חברתית, לא מבחינה ביטחונית – וחזר על זה שלוש פעמים. שבוע אחרי כן פרצה מלחמת יום הכיפורים...
אני זוכרת, שמנהל ה"בונדס" באירופה, אהרן קהאן, הזמין את רבין ורעייתו לאה ואותי לצאת באחד הערבים של ראשית ימי הוועידה למועדון לילה מפואר בשאנז-אליזה. הוא דאג, שבעלת המועדון הנוצצת, רז'ין המהוללה, תבוא לשולחננו. באה אישה גבוהה ומלאה, בעלת שיער אדום שופע, הושיטה יד כמלכה לנתיניה: "אני רז'ין".
לא ידענו מה היא רוצה, לא ידענו שזה כבוד. לידה עמד נער נאה – "בעלי", הציגה אותו רז'ין. הביאו שמפניה על חשבון הבית. הואילה לשבת איתנו עוד קצת, והלכה לשבת עם אח"מ עוד יותר. אחרי חודשים אחדים ידעה, שהאיש שהואילה לשבת ליד שולחנו היה לראש ממשלת ישראל.
"כן. היתה יפה מאוד," נזכר רבין.
ביתם של הרבינים – רואים שאוהבים לחיות בו
שנים רבות אחר שחדל כבר בן-גוריון להיות ראש ממשלה, עמד משמר ליד ביתו בשדרות קק"ל, עכשיו שדרות בן-גוריון. "בודקה" קטנה ליד הגדר, ובביתן שוטר ועוד שוטר וניידת קשובה – שלוש משמרות ביממה. כל יום וכל הימים. גם בשנים שבן-גוריון ישב בשדה-בוקר, שמרו על ביתו בתל אביב, אם היה בו ואם לא היה. נדמה לי, שגם כיום עדיין שומרים על הבית ואסור להחנות לידו.
ליד ביתו של רבין, שלושה חודשים אחר שחדל להיות ראש ממשלה, לא הבחנתי בשום מחסום. בית דירות באחד מרחובותיה הראשיים של שכונת נווה אביבים, בקומה העליונה, כידוע. חדר-מדרגות, שהשכנים כבר הספיקו להטביע עליו חותמם. אופניים זרוקים, גם ניירות, גם פעמון מקולקל. זה פשוט נחמד, שראש-ממשלה גר בסתם בית, גם בזמן כהונתו וכך בפרישתו. את המשמר גיליתי למעלה, ליד הדלת, במין עמדה פנימית מצחיקה, בראש גרם המדרגות.
בית יפה לרבינים. בית שרואים כי אוהבים לחיות בו, שבעליו משקיעים מחשבה, אוספים פריטים יפים מביקורים שנזדמנו בעולם, אם בנסיעותיה של לאה רבין כשליחת מועצת הפועלות, הבונדס וכד', ואם מנסיעות משותפות. תצלום של תינוק ותצלום של ילדה חמודה – הנכדים. ומין חברותא בין השניים, בין יצחק ולאה רבין. ובשעה שצלמנו מבקש לצלם, קמה המארחת מן השולחן. לא להיות בתמונה.
"להיפך, הישארי," אומרת אני.
"כדי שיידעו שאנחנו לא מתגרשים?..."
"לא מתגרשים?!"
"בהחלט לא. אף פעם לא." מחייך רבין ושולח יד מלטפת לרעייתו.
* * *
בשנה שעברה בזמן הזה שלחת ברכה לבית ישראל. במה היית מברך אותנו השנה?
רבין לא היסס. התשובה היתה כמו מוכנה. כנראה חשב על כך בעצמו. "נהוג" אמר "נהוג אצלנו לברך בשנת שלום. אם כי זה ראש מאוויינו, זה יהיה אולי פשטני מדי, בתנאים שלנו. הדבר הראשון שאני מאחל למדינה ולעצמנו הוא, שתהיה לנו שנת רגיעה. שתימשך כפי שהיתה בשנתיים האחרונות, שאני רואה אותן כהישג הכי גדול של המדינה בראשותי. אני מכיר את המציאות ומעדיף להימנע מאשליות. אני מאחל לעצמנו, שלא תהיה מלחמה ולא תתחדשנה פעולות האיבה. קודם כול ומעל לכל.
"שנית: כדי שאפשר יהיה להשיג זאת, שהמציאות החדשה בישראל תדע לנווט למשא-ומתן שיימשך. וגימל: אם שני אלה יתקיימו, נוכל להמשיך ולהתפנות לטיפול וקידום מערכת החיים הפנימית בישראל.
להדק את הקשר בינינו לבין יהדות העולם, שתתן פרי עלייה. עלייה – שהיא הבעיה החשובה ביותר של מדינת ישראל. איני מאמין, שעלייה בממדים גדולים אפשרית בלי יצירת מציאות רגיעה באזורנו.
ובינו לבינו: העלייה תלויה אך ורק ביהדות וביהודים. ממדים גדולים או קטנים אינם באשמת גורמים אחרים. רק בנו. ביהודים."
אתה חושב שתהיה מלחמה, חלילה?
"גישתי – לא לעסוק בנבואות. אני מקווה, שלא תהיה מלחמה. העיקר לא כושר הנבואה, אלא לדעת לעצב מדיניות חוץ וביטחון.
שהרגיעה תימשך
ומשא-ומתן יימשך.
שתהיה עוצמה לצה"ל, ככוח הרתעה.
ואם ההרתעה לא תפעל, שיהא לצה"ל הכושר להכריע בצורה חד-משמעית."