10.9.76
ישבנו וחשבנו איפה יתארח השבוע ה"אורח לרגע". אולי אצל עצירי-הכספות, משפחת אפשטיין את קומפני (כולל התינוק)? ככל שזכור לי טרם "ישבה" אצלנו משפחה שלמה... ואולי אצל הדמות החדשה שהופיעה בזירת סיפור הכספות – דמות גבוהה, שרמנטית, שכמו הוצאה מאחד הסיפורים של "אלף לילה ולילה", שאנו מכירים מאז היינו ילדים ואשר שמה, שמו ליתר דיוק, נאסר בפרסום?
אולי אצל מר בצלאל מזרחי, שבחנוכת רשת בתי המלון שלו "רקדה כל הארץ" וכבר אז שאלה את עצמה, מניין לקח הבחור הזה כל כך הרבה מצלצלין לממן פרוייקטים במיליוני לירות רבות? איך נהיים פתאום מיליונר בגיל שלושים וכמה? במשטר המסים שלנו, אם משלמים אותם? ובייחוד אם מתחילים משכונת צריפים זו או אחרת, בלי ירושות מן הסבתא?
או אולי נלך למר קניג, הממונה על מחוז הצפון. איזה סיפור, איזה סיפור... המדינה מעוניינת בדו-קיום בשלום עם המיעוטים היושבים בתוכנו. איזה מאמצים היא משקיעה, המדינה, כמה מחשבה, כמה משאבים כספיים ונפשיים לעשותם אזרחים שווי זכויות ושירגישו כי הם שווי זכויות – ואז, כלאחר יד, ממנים עליהם איש מפד"ל. כל ענייני הפרט הנוגעים לי ולך ולבן המיעוט היושב בתוכנו, כל קיומם התעודי מצוי בידי מפלגה דתית, שהדת היא המנחה אותה ובראש דאגתה.
קם מר קניג, הממונה על מחוז הצפון ומזהיר בדו"ח (סודי, לא סודי?) מפני פורענות של השתלטות ערבית. נותן המלצות מהמלצות שונות המזכירות לנו את שנות היותנו מיעוט בארצות נכר אנטישמיות. קוראים וחורקים שיניים. מכים על חטא שכל כך הרבה שנים, בעצם מאז קום המדינה, הפקדנו (הפקרנו) את יחסינו עם המיעוט הערבי, את המפגש היומיומי של האזרח עם הרשות, למן העריסה ועד ההליכה בדרך כל הארץ, בידי קבוצת אנשים חרדים, שמעצם היותם שומרי מסורת קפדנים רואים את ישראל מזה ואת הגוי מזה...
מה יועילו חכמי המזרחנות, מה יועילו היועצים למיניהם, מה יועילו כל מאמצינו אם על הביצוע יושב אדם שמראש רואה את מי שאינו בן דת משה וישראל, כעובד עבודה זרה שמצווה לבערה?
לו היית רוטשילד – אשר ידלין
יש עוד סיפורים השבוע. ישנו "האיש לכל העונות" – העונה לכל משאלות המדינה הזו, מנכ"ל קופת חולים, שירפא את הלירה החולה וקופתה, את בנק ישראל. להיות נגיד בישראל!! מין רוטשילד של המדינה: נגיד ומצווה, עומד בפרץ (איפה אתה, פרץ?), ושעה שמר רבינוביץ ירצה להפחית קצת יותר את הלירה, כדי להקטין את החוב שהוא צריך להחזיר לי ולך – הוא יגיד לו לא באלף!
כולם צועקים שאשר ידלין אינו מתאים – צועקים בשקט, בלחש, בסוד. כי אולי מחר יצטרכו לו. וכולם מברכים פחות או יותר, בקול, בדפוס. אבל, מה אני מבינה בפיננסים. אולי אחרי הקונגרס הפיזיקלי שיתקיים בשבוע הבא, ואשר כינס אותו ברוב עמל, הנגיד היוצא, מר זנבר, נהיה חכמים יותר, ואז נלך גם למר ידלין, לאחר שנאסוף אינפורמציה אצל כל הידידים שלו – שמור עלי אלוהים מידידי...
ואז כאמור נלך אליו ונאמר לו: "תגיד לנו, ככה עם יד על הלב, אתה מרגיש שאתה מתאים לתפקיד, שתוכל למלא אותו לטובתי, טובתו של האזרח, טובת עם ישראל ועמך ישראל? אתה מרגיש שאתה יכול להיות הרוטשילד שלנו, שעמך ישראל יבטח בו ויוכל לישון בשקט, שפרי עמלו לא ירד לטמיון. שכדאי לחסוך לעת צרה, שיש מה לחסוך ובידיים נאמנות להפקיד?!
עשן בעיניים או הילטון עשן
מכל ההתרוצצות הנ"ל כל כך התעייפנו עד שהלכנו לתפוס קצת אוויר ואווירה. אוויר של ים, ואווירה של חו"ל. הולכים ל"הילטון" תל אביב וחושבים שנמצאים באמריקה. ולא צריך ויזות ולא צריך דוויזים.
כיוון שאנו שם, ויש לנו סקרנות טבעית טבועה בדמנו, כמובן שהלכנו לראות את ההרס שעשתה השריפה, ולשוחח עם קורבנותיה על כוס קפה... כיוון שלמדנו בעיתונות וברדיו-טלוויזיה שהיו ניצולים, שיערנו שהיו קורבנות.
קורבן, אייכה?
גם סימני שריפה אין. שריפה לא היתה – חוזרת ומבטיחה הגברת דבורה אהרן, אשת הקשר לעיתונות. גם המנהל חוזר ואומר, גם הממונים על המטבח, על החדרים, על הקבלה, על הובלת המזוודות, גם האורחים שהיו אותו לילה גורלי של קצר במרתף המעליות שנסתיים בעשן...
קורבנות לא היו, פצועים לא היו, מכאן שניצולים לא היו, וגם לא ניצלים. שום כלום. מיותמת עמדה האלונקה האחת, ולידה צוות טלוויזיה עם מצלמה פתוחה לתפוס את "הקורבן" הראשון שלא היה. מה כן היה? היה שמח. האירוע הלילי קירב לבבות. כשנפגשים בנעלי בית ובפיג'מה – נופלות המחיצות. מסתבר, ששום שמלת נשף ושום סמוקינג אינם מסוגלים להתחרות בפיז'מה.
*
וזה מזכיר לי אנקדוטה קטנה שמספרים אותה עד היום בשם חיים ארלוזורוב (לא הרחוב, למי שהוא חדש בארץ. המנהיג!) ובכן, בימים הרחוקים ההם, בטרם קוקטיילים ומסיבות עם כרטיסי הזמנה הנשלחים מראש, קיבל הנ"ל הזמנה לקוקטייל או היה זה לארוחה, אצל אחד הסנובים העשירים מקרוב, ובהזמנה היה כתוב לאמור: "תלבושת ערב הכרחית." לבש ארלוזורוב פיג'מה ונעלי בית. היה מרשים מאוד...
ראינו גם אותה גברת צעירה מניו יורק, שצולמה גם היא בעמוד הראשון של עיתון חדש, כאחד הניצולים, היא וכלבה הגדול ובתה הגדולה. יושבת החבורה כבר זמן מה ב"הילטון", והגברת הצעירה מעידה על עצמה כי היא ציירת, אופנאית ועיתונאית מטעם חברת הפלדה האמריקנית. היא מצלמת במצלמת חובבים קטנה, ברשמקול חובבני קטן, מקליטה שיחות לשידור בשלושים וכמה תחנות, רשתות, את כל גדולי ישראל – כך היא אומרת: את בורקה בר-לב, את אידי אמין, את אריק שרון, את עקיבא נוף ועוד ועוד ואת הטבח הראשי של "הילטון", ובעיקר את אשף האפייה.
חנוך ברטל מתגייר
וכאן אני מגיעה לסיפור מתוק באמת – לקינוח חנוך ברטלה. האיש שלנו בתחרות ותערוכה קולינארית בינלאומית שתתקיים בחודש הבא בפרנקפורט.
ולמה זה כל כך מתוק ולמה כל כך חשובה תערוכה בפרנקפורט שבגרמניה? בשל סיפורו של האיש שייצג אותנו. בשל ההווי הזה, שדומה כי רק בישראל הוא ישנו. רק בישראל מתגלגלים סיפורים בכמויות כאלה. ברחוב, כמו שאומרים. רק בישראל, כל אדם ולא רק המנהיגים והעסקנים הפוליטיים וכוכבי הקולנוע והטלוויזיה, ופורצי כספות, ומבריחי כסף, ונגידים ופקידים גבוהים, – כל אדם קטן בישראל – הוא אדם עם סיפור גדול. צריך רק לגרד את שיכבת היומיום – ויש לך תסריט מרתק. צריך כמובן גם מעט כישרון.
ובכן בחור בלונדי, בהיר עיניים ושחום עור-דבש, המדבר עברית רהוטה שלנו, בנימוס לא שלנו – חנוך של העוגות – הוא היינס ברטלה, מגרמניה, שהגיע ל"הילטון" מיד אחרי מלחמת ששת הימים, והוא אז בן עשרים וארבע וכבר אשף אפייה האוהב את מקצועו. איפה "שוואצוואלדער טארטע", ו"זאכער טורטע" ושטרודל גרמני, ו"נפוליאונים" ועוגות עם קצפת, הרבה קצפת – ושאר עוגות מיוחדות לגרמניה, לווינה, לאירופה, לאמריקה – ופתאום הוא מתחיל לאפות עוגות מסורתיות, לפסח, לראש השנה, לחנוכה.
"הילטון" זה "הילטון", מלון בינלאומי, אבל בישראל הוא מלונם של יהודים מכל העולם. ומי שכבר בא "הביתה" רוצה עוגות מן הבית. ואת אלה – מודה ומתוודה, תעשה תמיד יותר טוב עקרת הבית בביתה. עוגות תוצרת בית תמיד יותר טובות – כי עוגות הן מעשה אהבה של הבישול.
היינס פגש במירה – ולא נותר לו אלא להמיר את דתו. באמת – מספר הוא, לא בשביל מירה בלבד. כי הרי אפשר היה גם להינשא בנשואים אזרחיים, אלא שלמד יהדות, ולפתע כמו העולם נפתח לפניו. מבחור צעיר אופה עוגות, עג חג סביב עצמו ונפשו – ובאה עליו כמיהה גדולה להשתייך לעם הזה, שעונה והושמד בידי דור הוריו – שהטביע על מצח הבנים את אות קין.
"שלוש פעמים הלכתי אל הרבנים ושלוש פעמים שלחו אותי הביתה. מה אתה צריך את זה, אמרו לי. למה לך להתחבר אל עם מלא צרות ובעיות. קשה להיות יהודי – הסבירו לי. קשה גם הניתוח. לא כדאי. לא בא בחשבון.
"בפעם הרביעית הצלחתי. אמרתי להם שלא אוכל להיות עוד אלא יהודי. ובאמת – מאז שאני יהודי מצאתי טעם אחר לחיי. איזו משמעות. שליחות. יעוד.
"מאז אני חנוך באה שלווה לשכון בלבי." והוא מאושר מאין כמותו. אולי היהודי המאושר ביותר שפגשתי. "היהדות מילאה אותי תוכן ודרכי מחשבה וחשיבה. טוב להיות יהודי. טוב לי מאוד להיות יהודי. בישראל מצאתי את ביתי האמיתי גם לנשמה. מצאתי תשובות להרבה שאלות" חוזר הוא ואומר "אני רואה ביהדות את דרך החיים האידיאלית."
לחנוך ברטלה שלושה ילדים שהגדול ביניהם הוא בן ארבע והקטן בן ארבעהחודשים. מניין לו העברית הרהוטה? חסר, חסר הרבה. מעולם לא למדתי בצורה מסודרת. לא למדתי באולפן ולא קיבלתי שיעורים פרטיים. בית הספר שלי היה העיתון. אני אוהד ספורט נלהב וכאן בעיתון הגרמני לא היה מדור ספורט ראוי לשמו. לא נותר לי אלא לקרוא עיתון עברי. כך שהעברית שלי היא בהחלט ספורטיבית...
מה השתנה אצלו מאז? – כלפי חוץ מעט מאוד, הוא שזוף יותר, כלפי פנים – הכל. תחילה, לאחר שנתגייר, הקפיד מאוד בקיום המצוות, כל המצוות עד אחת. לא נסיעה בשבת, לא שום מאכל שאינו כשר בתכלית הכשרות. גם בביגוד הקפיד שלא יהיה שעטנז. לא בישול ולא הדלקת אור ולא שימוש במעלית וכמובן לא עבודה! כל כך הקפיד בקיום המצוות עד שאשתו התמרדה. התחתנה עם חילוני, עם גוי, והוא הופך לאחד ממאה שערים!
איך להיות יהודי בלי להתאמץ
ואילו היינס-חנוך אינו יודע חכמות. וכי לא "יקה" הוא?! "אם יהודי אז יהודי", אומר הוא וכששומעים זאת מפיו יש לזה חן מיוחד במינו. כמו בהמשך דבריו, כאשר למד להיות קצת גמיש והמיר את אפיו לדרך החשיבה הישראלי. איך להיות יהודי בלי להתאמץ הרבה. ליהנות גם מעולם זה וגם מן הבא. אבל על כשרות לא ויתר. כי יש בזה טעם וגם היגיון ודורות נהרגו על כשרות.
ההשתנה חוג חבריו? כמובן. רבים רכש בתותחנים, שם הוא משרת גם במילואים. ובעיקר השינוי החשוב הוא כבר לא צריך למלא את הפונקציה, שנהג למלא במלון, של גוי-של-שבת...
ואיך זה להיות נציג "הילטון-ישראל" באותה תחרות גדולה בגרמניה, האינו מרגיש מוזר שהוא חוזר לארץ מולדתו כנציג ארץ אחרת?
בכל ארץ אחרת אולי היה משונה – אבל נציג ישראל זה מובן. וכי במה הוא נופל מכל עולה אחר, שחמטאי, ספורטאי, רופא, סופר – שהנה הוא נציג מדינה אחת, עולה לישראל, הופך לישראלי ומייצג אותה. ארץ חדשה, ארץ צעירה, ארץ שרוב אזרחיה עולים חדשים פחות או יותר. ארץ האפשרויות הבלתי גמורות של המזרח התיכון, של העולם בן-זמננו.